לאחרונה נשמעו טענות על יוקר בתי-המלון בישראל. בחלק מהטענות יש ממש, וניתן לקבוע כי אכן מחירי המלונות בישראל, בעיקר בתקופות מסוימות, הינם גבוהים מעבר לסביר. אך קודם שנסיק מסקנות ממצב זה, חשוב לעמוד על שורשי הבעיה.
באופן כללי ניתן לקבוע כי מחירי המלונות נקבעים, במידה רבה, מיוקר המחיה בישראל ומהקלות הבלתי נסבלת של הטלת מסים, אגרות והיטלים שונים על בתי-מלון.
מחירו של מוצר או שירות, אם איננו מונופול, מבטא בעיקר את עלותו ויעילותו. כדי שהמחיר יהיה סביר, חשוב שעלות השירות תהיה נמוכה ככל שניתן.
בחינה של מבנה והרכב עלות השירות המלונאי בישראל מראה כי עלויות המזון והתשומות האחרות הן גבוהות באופן מוחלט ויחסי. למעשה, המלונאים נמצאים "באותה סירה" עם כלל משקי-הבית שמשלמים ביוקר עבור סל הצריכה שלהם. למלונאים אין פתחי מילוט סודיים לעקיפת תופעת יוקר המחיה בישראל.
זאת ועוד, בשונה ממוצרים או שירותים המהווים תשומות ביניים בייצור מוצרים אחרים, המלונות נמצאים בסוף שרשרת-הערך. כך קורה שההתייקרויות הולכות ומצטברות ומייקרות מאד את המוצר המלונאי, ולא באשמת המלונאים. קיצורו של דבר, העלויות החיצוניות הגבוהות מעלות את מחירי המלונות בישראל באופן שאיננו נשלט על-ידי בעליהם. לעומת זאת, על אף שהמלונות יקרים, הם אינם גורמים ליוקר של אף מוצר אחר.
מאפיין נוסף הוא העונתיות. התנודתיות על פני השנה בביקוש למלונות גדולה יותר מאשר בענפים כלכליים רגילים, כאשר בעיתות שפל יורדת התפוסה ועימה המחירים, הפדיון והרווחים ובזמני גאות התפוסה גבוהה ועימה עולים גם המחירים, הפדיון והרווחים. כמובן שבחינת המחירים בתקופת גאות מעוותת את תמונת המחירים השנתית הממוצעת.
כמו כל גורם בסקטור העסקי המתמודד עם מתחריו באמצעות הורדת מחירים והתייעלות, כך גם המלונאים מנסים להתמודד עם תופעת יוקר המחיה המוטלת עליהם. בהתמודדות זו מוצאים עצמם המלונאים לא רק מול מוצרים בסיסיים יקרים, אלא גם מול גורמים בסקטור הציבורי שמפליאים בגזרותיהם באופן זחוח ומתנשא.
גורמים אלה, שכידוע פטורים מהאתגר שיש לכל גורם עסקי להתייעל ולהתחדש, מנצלים את מעמדם המונופוליסטי כדי להגדיל הכנסותיהם ומעמדם. הרשויות המקומיות, משרדי הממשלה השונים, הרבנות הראשית והמקומית, המשטרה, תאגידי המים והחשמל וגופי הרגולציה האחרים מטילים מסים, היטלים ואגרות מסוגים שונים ומשונים בלי התחשבות בעובדה שהם מזיקים למשק הלאומי; למעשה, כ-35% מפדיון המלונות מוצאים את דרכם לגופים אלה.
תשלומי החובה האלה שהם גבוהים ושערורייתיים אף יותר מהיוקר של מוצרי היסוד, לא רק מייקרים את הסל המלונאי, אלא הופכים את בתי-המלון לסוכני גבייה של הממשלה לתשלומי מסים, היטלים ואגרות שאין להם אח ורע בענף המלונאות בעולם.
הסל היקר גורם לרווחיות מוגבלת הפוגעת ביכולת להשקיע בהתחדשות ולפגיעה ברמת השירות. מעבר לכך, הרווחיות הבלתי מספקת מונעת השקעות במלונות חדשים ובכך מונעת גידול ההיצע והורדת מחירים.
להמחשת הנאמר כדאי להציץ בפעילות המלונאית בברלין. בעיר זו, שבה מתגוררים כ-20 אלף ישראלים, יש בדומה לתל-אביב, מעל 7,000 חדרים בבעלות ישראלים. הרווחיות במלונות של ברלין גבוהה יותר מאשר בישראל, על אף שהמחירים שם נמוכים יותר. הסיבה העיקרית לכך היא שהעלויות החיצוניות המוטלות על הסל המלונאי בברלין נמוכות יותר.
מכאן ואילך מתגלגל בברלין מעגל קסמים חיובי: המחירים הנמוכים מושכים יותר תיירים, העיר ברלין נהנית מסך תקבולים גבוה יותר ממסים ואגרות, המלונאים נהנים מרווחיות טובה המאפשרת להם השקעה ראויה בשיפוצים ותחזוקה, דבר המעלה את רמת השירות, שהיא כשלעצמה מושכת תיירים - וחוזר חלילה, לרווחת כולם.
בישראל, לעומת זאת, מתחולל מעגל קסמים שלילי, העלויות הגבוהות פוגעות בכל הגורמים - וכולם ממורמרים, ובצדק.
* עמי פדרמן הוא סגן יו"ר רשת מלונות דן בישראל ונשיא התאחדות המלונות לשעבר; דוד בועז הינו מנכ"ל ייזום ויעוץ עיסקי בע"מ ולשעבר ראש אגף התקציבים במשרד האוצר.