משנת 2006 עלו המחירים של מוצרי החלב ב-35%. בתקופה זו הייתה אמנם התייקרות עולמית של מוצרי מזון בסיסים, אולם שיעור עליית המחירים בישראל חריג בהשוואה למדינות המפותחות. לשם השוואה, בארה"ב המחירים עלו באותה תקופה בחצי משיעור עלייתם בישראל. באיחוד האירופי המחיר הממוצע של מוצרי החלב עלה ב-20% באותה תקופה.
זינוק המחירים החריג בישראל אפשרי בגלל ששוק החלב מוחזק בידי 3 יצרניות: תנובה, שטראוס וטרה. השלוש יכולות להעלות מחירים כאוות נפשן כי אין להן מתחרים, וכי לנו, הצרכנים, נדמה שאין ברירה.
אלא שיש ברירה, והיא אפילו בהישג יד. הבעיה היא שאנחנו, וגם הממשלה, לא מבחינים בה משום שכולם מאמינים במיתוסים חסרי יסוד, שמונעים תחרות ומבטלים כל אפשרות להוזלת סעיף זה בסל ההוצאות המשפחתי.
מיתוס ראשון: יש יתרון לגודל
המיתוס ראשון הוא שבייצור מוצרי חלב יש יתרון לגודל. כך, מכיון שישראל היא שוק קטן, נגזר עלינו לחיות עם 3 יצרניות בלבד, שכן אם יהיו יותר, הן ייאלצו להסתפק בפחות לקוחות, לייצר כמויות קטנות, ואנו נקבל מוצרים יקרים יותר.
ובכן: לא נכון. ממש לא נכון.
בייצור מוצרי חלב, בניגוד ליצור מכוניות או לתעשייה הפטרוכימית, אין משמעות לכמויות: עלות הייצור וההפצה של גביע מילקי, מיכל חלב וחבילת חמאה היא דומה, בין אם מייצרים ומשווקים 400 אלף יחידות או 2 מיליון. זאת, משום שניתן לתכנן בקלות את הייצור וההפצה, כדי שיתאים לביקוש.
הוכחה לכך נמצאת מעבר לים בדמות סיפורי הצלחה של מחלבות בוטיק שהציגו יכולת גידול משמעותית. למשל Stonyfield, שקמה כמחלבה אורגנית ליוגורט בניו-המפשייר ונמכרה לדנונה הצרפתית; ו-Chobani, שהביאה לארה"ב את בשורת היוגורט היווני ונרכשה על-ידי קראפט.
בישראל כמעט ולא קמות מחלבות קטנות, ואלה שקיימות מתקשות לייצר, משום שאין להן אספקה סדירה של חלב. את האספקה הסדירה מונע המיתוס השני.
מיתוס שני: בלי פיקוח השוק יקרוס
המיתוס שני הוא שצריך לפקח על משק החלב באמצעות מכסות ייצור, כדי שהתעשיינים לא יחסלו את החקלאים.
המכסות מונעות מהרפתנים לחלוב בלי הגבלה ולייצר עודף היצע שיוריד את מחיר החלב לרצפה. עודף היצע קיים בהרבה שווקים, אולם בשוק שבו יש רק 3 קונים, שלושת המחלבות הגדולות, עודף היצע קטן יגרום לירידת מחירים חריפה, אך לא כך יהיה הדבר במקרה של ריבוי שחקנים. כשיש הרבה מוכרים והרבה קונים, עודף היצע נספג בפעילות השוטפת.
מכסות הייצור הן צרה. הן גורמות לכך שלא קמות בישראל יצרניות נוספות של מוצרי חלב, משום שכל הרפתות מכוונות לספק את החלב עבור מפעלי שטראוס, תנובה וטרה. יצרנית חדשה לא יכולה לסמוך על אספקה שתאפשר לה ייצור סדיר.
המכסות נועדו גם למנוע מתנובה או שטראוס להקים רפת משלהן, ולחסל בכך את כל הרפתות האחרות, שלא יהיה להן למי למכור את התוצרת.
צריך לבטל את המכסות כדי שליצרנים נוספים וחדשים יהיה ממי לקנות חלב. את ההגנה על הרפתנים אפשר להשיג באמצעי פחות דרקוני, למשל לאסור על מחלבות שמחזיקות ביותר מ-20 אחוז מהשוק, להקים רפתות, ולקבוע מגבלות זמניות לתקופת המעבר שימנעו מיצרניות לנצל לרעה את הכוח שצברו עד כה, כקונות בלעדיות.
מיתוס שלישי: החלב יחמיץ
המיתוס השלישי הוא שאי-אפשר לייבא מוצרי חלב, בגלל חיי המדף הקצרים. אם זה היה נכון, לא הייתה רכבת אווירית של פרחים שגודלו בחממות בישראל לליאז שבבלגיה, ומשם לבורסות הפרחים השונות באירופה. אורך החיים של חלב ארוך מזה של פרחים, ויש פתרונות אין ספור להובלה אווירית שתשמור על גבינות, שמנת ומעדני חלב טריים.
כיום היתרי היבוא של מוצרי חלב מוגבלים בהיקף ובזמן (כמות מסוימת של מוצרים, ולפרק זמן קצוב), ולכן אין לאיש אינטרס להסתכן ולפתח תשתית לוגיסטית מתאימה.
ההובלה האווירית אינה בחינם, יש לה עלויות, כך שגם אין סכנה שהפתיחה ליבוא תציף את השוק במוצרים זולים שיגרמו לקריסת היצרנים המקומיים.
3 צעדים לשינוי מיידי
אם רוצים לחולל שינוי צרכני בשוק החלב, אלה שלושת הצעדים שצריכים לעשות:
1. לבטל מכסות ייצור חלב לרפתות.
2. לאסור על יצרני מוצרי חלב שמחזיקים חמישית מהשוק או יותר לייצר חלב.
3. לפתוח את שוק החלב ליבוא חופשי נטול מגבלות כמות וזמן.
שוק החלב בישראל הוא 8 מיליארד שקל בשנה, שהם 300 עד 500 שקל למשפחה. אם נשתחרר מהמיתוסים שכובלים אותנו, והממשלה תנקוט צעדים אמיצים - ניתן לחסוך כשליש מסכום זה.
האם בשביל 100 שקל בחודש כדאי לממשלה להתעמת עם חקלאים זועמים ופרות על הכביש בקריית הממשלה?
כרגע נראה כי ראש הממשלה מעדיף פשרה חלבית עם מועצת החלב, ברוח מתווה לוקר, על פני צעדים אמיתיים שייתרמו להורדת יוקר המחיה בישראל.
ישי אשלג הוא דוקטור לכלכלה ושותף בכיר בחברת Goldratt Consulting