ואתחיל בגילוי נאות: אני יהודי, לא חרדי. הוריי עזבו את הדת בצעירותם אבל כל בני משפחתי המורחבת, ללא יוצא מן הכלל, הם חרדים (חסידים או ליטאים), ואני צאצא ישיר לשושלות אדמ"ורים שונות (שושלת המגיד ממזריטש), דור תשיעי.
שעה שהרב אברהם הכהן-קוק ראה במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה", רוב מנהיגי היהדות האורתודוקסית ראו בציונות ובמדינת ישראל מעשה כפירה וחילול קודש גדול. רבי אלחנן בונים וסרמן למשל, מראשי היהדות האורתודוקסית במחצית הראשונה של המאה ה-20, היה מתנגד חריף לציונות. הוא טען, כי הגלות האחרונה, ימי ה"עקבתא דמשיחא", היא גלות "ערב רב".
כלומר, רבי וסרמן ניסה להבין את המהלכים הפוליטיים-חברתיים של תקופתו מבעד לעין תיאולוגית: את הציונות המעשית החילונית הבין כתהליך מיסטי שבו "ערב רב" (אנשים שהצטרפו לעם ישראל בצאתו ממצרים אך לא היו עבריים) השתלט על היהודים ש"רגליהם עמדו על הר סיני" ושאינם כופרים בתורה.
גם האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, המתנגד הרדיקלי ביותר לציונות מבין היהדות החרדית, הירבה להשתמש במונחים האלו של "עקבתא דמישחא" ו"ערב רב" בניסיון להסביר לחסידיו את כוחה של הציונות בעם היהודי. המנהיגים החרדים האלה ורבים אחרים הבינו את הציונות כשם שהבינו קודם לכן את תנועת ההשכלה: כוח חיצוני לתפיסת העולם ואורח החיים היהודי הרבני, שמטרתו לחסל את היהדות התורנית, שומרת המצוות. במובנים רבים, הם לא היו רחוקים מהאמת.
על אף שישראל שומרת בקנאות על הגדרתה כמדינה "יהודית ודמוקרטית", פועלת באורח מאוד לא יהודי ולא דמוקרטי ככל שהדברים אמורים בציבור החרדי (על מיעוטים אחרים בכלל אין מה לדבר).
פסיקת בג"ץ בעניין גיוס החרדים והאופן הגורף והמיידי שבו פעל שר האוצר יאיר לפיד - אחד המסיתים הקיצוניים נגד הציבור החרדי - להקפאת כל כספי המימון לישיבות, מדגימים עד כמה אנטי-חרדית היא מדינת ישראל של 2014.
לצורך הבהרה: למרות הדעה הרווחת, הסכומים המועברים למוסדות החרדיים אינם גדולים כלל ועיקר, אלא בטלים בשישים, בטח בהשוואה לסכומי העתק שמוציאה המדינה בחפץ לב על המתנחלים, ציבור הקטן בהרבה מזה החרדי ומסוכן ממנו לאין שיעור. אבל שעה שהציבור המתנחלי זוכה לחיבוק של הממסד, ויש לו לובי פרלמנטרי רב-השפעה, בלי שום יחס לגודלה האמיתי של אוכלוסייה זו, הרי שהציבור החרדי בישראל סובל זה שנים מהפליה ומגזענות.
יש לדבר כל מיני הסברים: החרדים שונים מהאוכלוסייה הכללית בלבושם, בשפתם ובאורח חייהם. הם מעולם לא ביקשו להיות חלק מהזרם המרכזי בישראל, בזמן שהמתנחלים, הדתיים-לאומיים, יודעים להעמיד פני "סחבק" צברי, כזה שלובש ג'ינס מהוה, חולצת טריקו ומשרת בצבא. לאיש לא מפריע שרבים מבני ציבור זה לא משרתים בצבא שירות מלא (תלמידי ישיבות-ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודשים).
להגיד שצה"ל לא צריך את החרדים יהיה אנדרסטייטמנט. ראשי צה"ל יהיו הראשונים להודות בכך. אז למאי נפקא מינה? צה"ל הוא כור-ההיתוך הישראלי הלכה למעשה. החרדים לא מעוניינים לעבור בכור-ההיתוך הזה ומבקשים להישאר באורח חייהם, כפי שחיו במשך מאות בשנים. ורק בישראל זה נראה למישהו מוזר שצריך לממן גם בתי-ספר של מיעוטים דתיים שונים עם תפיסת עולם אחרת. במדינות אירופה, ואפילו במדינות מסוימות בארה"ב, מימון חינוך קתולי, מוסלמי ויהודי, הוא דבר מובן לכול.
ב-2008 סירבו תשע תלמידות בבית-הספר החרדי "יסודי התורה", בשכונת סטמפורד-היל, לונדון, ללמוד את כתבי שייקספיר בטענה שהיה "אנטישמי".
על אף שבית-הספר מומן על-ידי הממשלה הבריטית, הן לא חויבו בכך. אבל מה שטוב לבריטים כנראה לא טוב לישראלים, ודווקא ב"מדינת היהודים" מנסים לכפות על החרדים חיים אחרים. על זה אמרו חכמנו ז"ל "אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית א,א).
הכותב, סופר, הוא צאצא לשושלות אדמ"ורים שונות