בבוקר בריסלי קריר, בדיוק לפני 16 שנים, נפתחה דלת ההזזה של רכב מסחרי שחור שחנה בכניסה לאחד מבנייני האיחוד האירופי בעיר, והאיש העשיר ביותר בעולם ומנכ"לה הכול יכול של מייקרוסופט דילג החוצה. הוא נופף לעבר הצלמים וחייך אל הסקרנים שהתגודדו על המדרכה, אולם רגע לפני שהגיע אל דלת הכניסה של הבניין, ציפתה לו הפתעה מתוקה-מרירה, שאותה קיבל היישר לפרצופו. פאי הקצפת הראשון קלע בול למטרה, וביל גייטס - מולבן פנים והמום - עצר לרגע במקומו ללא יכולת לזוז. שניות לאחר מכן, כשמלויו התעשתו וכמעט גררו אותו בכוח לתוך הבניין, נחתו על ראשו ועל כתפיו שתי עוגות קצפת נוספות. (לצפייה בתקרית, סרקו את הברקוד).
המתקפה, שאותה הוביל האנרכיסט הבלגי נואל גודין, פתחה מהדורות חדשות ברחבי העולם באותו ערב ותמונתו של גייטס המושפל פיארה עמודים ראשונים של מיטב העיתונים למחרת. היו שדיווחו עליה בזעזוע, אבל התגובה האותנטית יותר - זו שהובעה בקובצי GIF ברזולוציה נמוכה שהיו אופייניים לתיבות המייל המצומקות של 1998 - הייתה של שמחה לאיד.
רוח התקופה, במיוחד אם הייתם צעירים בני פחות מ-30 ועם קשר הדוק לעולם הטכנולוגי, הייתה שזו תגובה הגיונית למדי. שואת רואנדה נדמתה כזיכרון רחוק, את בן-לאדן אף אחד עדיין לא הכיר, וקים ז'ונג איל לא התעסק אז בשטויות הגרעיניות שלו. העולם זקוק היה לנבל, וגייטס - חנון ממושקף, חלוץ טכנולוגי, לובש סוודרים סדרתי ואיש עסקים מאוד מצליח ועשיר - מצא את עצמו לתדהמתו משתחל למשבצת הפנויה וממקד אליו שנאה יוקדת.
ההיסטוריה אמנם מלמדת שההמון תמיד נהנה לראות עשירים מושפלים בפומבי, ובמקרה של גייטס, העשיר מכולם, זה היה רק מתבקש. העולם הטכנולוגי כולו השתמש במערכת ההפעלה "חלונות", וכולם ללא יוצא מן הכלל נתקלו שוב ושוב במסכים כחולים, בהודעות שגיאה, בקשיי התקנה אין-סופיים ובמסמכים ובדרייברים שנעלמים לבלי שוב; תיבות ההוטמייל הזעירות של כולם הוצפו בדואר זבל, גרסאות האופיס נראו מיושנות שנה לאחר שנקנו, ודפדפן האקספלורר של החברה היה נחות, פגיע ומסורבל; ואם כל זה לא הספיק, התנהלות החברה נתפסה ככוחנית, מונופוליסטית ותאבת בצע, וכיוון שמוצריה שכנו על שולחנותיהם של כולם, כולם סבלו והתלוננו. זה הפך לעניין אישי.
כשבתחילת החודש הודיע גייטס על פרישתו מתפקידו כיו"ר מייקרוסופט (הוא שומר עדיין על שליש משרה כיועץ למנכ"ל החדש, סאטיה נדלה), הסנטימנט הציבורי כלפיו היה שונה מאוד. מאז שנת 2000, עת הוריד פרופיל במייקרוסופט והקדיש את עיקר זמנו לפילנתרופיה, תדמיתו הציבורית של גייטס - וככל הנראה גם אופיו - השתנו מאוד. כמו שמעון פרס שעבר רהביליטציה ציבורית ומיקם את עצמו בתפקיד ה"אלדר סטייטסמן" לאחר שבמשך שנים היה שם נרדף לכל מה שרע בפוליטיקה, גם גייטס עבר מהפך. הוא כנראה נרגע וקיבל כמה החלטות אישיות מרשימות מאוד, שהראו שלבו במקום הנכון.
כתבות סיכום הקריירה הרבות מספור שנכתבו עליו בשבועיים האחרונים הדגישו את הגאוניות שלו, את התפקיד החדשני שמילא בדברי ימי הטכנולוגיה ואת נדיבותו יוצאת הדופן. התנהלותה הבריונית במשך שנים של החברה שבראשה עמד נדחקה לכדי הערת שוליים; הניכוס הסדרתי של רעיונותיהם של אחרים ושימוש בהם נשכח כלא היה; היחס הגועלי והמתנשא שהפגין כלפי עובדיו הוזכר כשובבות בלתי מזיקה; וגם הרמיסה חסרת המעצורים של מתחרים עסקיים תוארה כהיסטוריה רחוקה.
האיש העשיר בעולם
כדי להבין את התהליך שעבר גייטס עם השנים יש להיזכר (אם אתם מבוגרים דייכם) ביחס שלכם למחשבים אי-שם במחצית שנות ה-90. הטכנולוגיה הייתה מבטיחה, אולם משום שהיא הייתה חדשה, איש לא יכול היה להשוות אותה לשום דבר מוכר ולכן רמת הציפיות ממנה לא הייתה מציאותית. רוב קוני המחשבים ציפו שהמכונה שלהם - ובעצם מערכת ההפעלה שהניעה אותה - תעבוד כמו ספה: יציבה ומאוד צפויה. כיוון שבכל זאת היה מדובר במכונה מתוחכמת, אנשים הסכימו לצפות לאי-אלו תקלות מינוריות, כמו, נניח, במכונית. המציאות המתסכלת של קריסות חוזרות ונשנות, של קבצים אבודים, של באגים ושל וירוסים, הטריפה את המשתמשים. תשעה מתוך עשרה אנשים שעדיין השתמשו בחלונות הרגישו שמגיע להם יותר; וגייטס, עם שליטתו הבלתי מעורערת בשוק מערכות ההפעלה (מעל 90%) היה שם כדי לספוג את הזעם הקולקטיבי.
גם שילוב דפדפן האקספלורר בחלונות וחיסולה של נטסקייפ, שייצרה דפדפן טוב יותר, הרגיז אנשים. נטסקייפ נתפסה כדוד שנמעך תחת מגפו של גליית, וגם בתי המשפט בארצות הברית ובאירופה נתנו לכעס הזה גושפנקה משפטית, כשהרשיעו את מייקרוסופט בהפרת חוקי ההגבלים העסקיים ובהתנהגות מונופוליסטית, כשעל הדרך הם קבעו שגייטס נהג בחוסר יושר ושעדותו הייתה מגוחכת. הזעם על מייקרוסופט שבר שיאים בימים אלה, ואם כל זה לא הספיק, חסידי לינוקס דיווחו בקולניות שמערכת ההפעלה שלהם יציבה כמו סלע, וחסידי אפל סיפרו לכל מי שרק הסכים להקשיב להם כמה המוצרים של סטיב ג'ובס אלגנטיים, יפים ופשוטים יותר מאלה של הנמסיס. גם העובדה שגייטס כיכב בכל שנה בראש טבלת האנשים העשירים בעולם, ושהוא בנה לעצמו בית חכם ומפואר על שטח בנוי של יותר מ-6,000 מטרים, גם לא סייעה לתדמיתו.
לגייטס, עושה רושם, כל זה די נמאס מתישהו. הוא פרש בינואר 2000 מתפקיד המנכ"ל, מינה במקומו את חברו סטיב באלמר, ותפר לעצמו ג'וב של ארכיטקט תוכנה ראשי בחברה. במקביל, החל גייטס לעסוק יותר ויותר בפילנתרופיה. הוא אמנם הקים קרן משלו שש שנים קודם לכן, אולם בשנת 2000 איחד שלוש קרנות משפחתיות ל"קרן ביל ומלינדה גייטס" והפך אותה לגדולה בעולם. במהלך השנים שלאחר מכן סוקר גייטס יותר בקשר לתרומות שהעניק, ליוזמות מתקנות העולם שהניע, וליחסיו עם אקטיביסטים דוגמת בונו.
קשה לומר שכל הפעילויות הללו לא שיפרו את תדמיתו, אבל הסיבה העיקרית לירידה באיבה הציבורית כלפי גייטס וכלפי חברת הענק שהוא ייסד הייתה פשוטה הרבה יותר: מייקרוסופט הפכה להרבה פחות דומיננטית מכפי שהייתה בשנות ה-90. גוגל, פייסבוק ואפל מיקדו אליהן חצי ביקורת, ומייקרוסופט, שלא השכילה להוביל אף אחד מהשווקים החדשים שנוצרו בעשור החולף - מטאבלטים וטלפונים סלולריים ועד לרשתות חברתיות ולמנועי חיפוש - איבדה רלבנטיות, ירדה מהרדאר והפכה אגב כך לשנואה פחות. מארק צוקרברג ולארי פייג' הפכו לדמונים של הפרטיות, וג'ובס - למרות הילת הגאון שסביבו - נתפס כרודן שאינו נותן למשתמשיו חופש בחירה. גייטס, הנבל של הניינטיז, הפך בהדרגה לסבא חביב.
*** הכתבה המלאה - במגזין G