הבמאי המוערך וודי אלן ואשתו לשעבר, השחקנית מיה פארו, ניהלו לפני כ-20 שנה הליך גירושים מכוער ביותר, במסגרתו האשימה פארו את אלן בכך שהטריד מינית את בתה המאומצת בת השבע.
אלן הכחיש בזמנו את הטענות ולא הועמד לדין בגינן מחמת היעדר ראיות. השבוע הנושא חזר לכותרות, לאחר שהבת העלתה מחדש את הטענות בדבר ההטרדה המינית בכלי התקשורת, וגם הפעם אלן דבק בעמדתו כי מדובר בעלילת-שווא שיצרה אשתו לשעבר כדי לנקום בו, וכי ברצונה לבוא עימו חשבון, שטפה את מוחה של הבת להאמין במעשים שייחסה לו.
כמובן שאין בידינו הכלים לדעת היכן האמת במקרה של וודי אלן, אך גם במשפט הישראלי מתועדים מקרים מחרידים שבהם בני זוג העלילו על בני זוגם לשעבר עלילות-שווא על אלימות והטרדות מיניות כחלק מטקטיקה משפטית במסגרת הפירוד או הגירושים. והעונש? בדרך-כלל קנס כספי סמלי.
במאי 2012 אב לילדה בת 4, שחי בנפרד מאימה, הגיש תביעה להעברת המשמורת של הילדה אליו, בטענה כי האם מזניחה את הילדה. לאחר מספר שבועות האם פנתה לבית המשפט ובקשה להוציא צו הגנה שירחיק את האב ממנה ומהילדה, בטענה כי האב מטריד אותה, מאיים עליה ועוקב אחריה.
בית המשפט, אשר חשד שהאם הגישה את הבקשה רק כדי לסכל את האפשרות שהילדה תעבור לחזקת האב, שלח את הצדדים לפוליגרף. האם התחמקה מביצוע בדיקת הפוליגרף בתירוצים שונים במשך חצי שנה, אך לבסוף נאלצה לעבור את הבדיקה, אשר העלתה כי היא דוברת שקר, בעוד שהאב דובר אמת.
בסיומו של ההליך בית המשפט קבע מפורשות כי האם בדתה את הסיפור מליבה, והורה לאם לפצות את האב בסכום של 4,000 שקל.
שנה קודם לכן דן אותו בית משפט במקרה הפוך, שבו אב העליל על האם שהיא מתעללת פיזית ומינית בילדיהם הקטנים. האב הגיש במשטרה תלונה מפורטת הכוללת תיאורים מחרידים של אותם מעשי התעללות, ועוד באותו היום האם הורחקה מביתה ומהילדים למשך 7 ימים. גם הפעם הצדדים נשלחו לבדיקת פוליגרף, שהעלתה כי האב דובר שקר, והאם דוברת אמת, ובית המשפט הסיק כי מדובר בעלילת-שווא.
בית המשפט הדגיש את הנזק הנפשי העצום שנגרם לאם בהרחקתה הפתאומית מהבית ומהילדים על לא עוול בכפה, כמו גם את הנזק לילדים שאימם נלקחה מהם בהרף-עין, ואף את הנזק לשמה המקצועי של האם, בהיותה מורה בבית-הספר. בית המשפט חייב את האב לשלם לאם פיצוי בגובה 5,000 שקל, בנוסף להוצאות משפט ומימון בדיקת הפוליגרף. בשורה התחתונה, לא עונש מרתיע ולא פיצוי מספק.
גם בפסיקת בתי הדין הרבניים מופיעים מספר מקרים שבהם אישה העלילה על בעלה שהוא מתעלל בילדים, ובאחד מפסקי הדין אף מצוין כי מדובר בתופעה המוכרת לבתי הדין. ההשלכה של עלילת-שווא מעין זאת בבית הדין הרבני היא הפסד תשלום הכתובה לידי האישה, כאשר בימינו ממילא ברוב מקרי הגירושים אין משמעות לסכום הכתובה.
מסקירת הפער בין העוול הנורא שגורמת עלילת-השווא לבין השלכה העונשית הקלה, נקל להבין את התסכול של הקורבנות. נשים המגישות תלונות-שווא זוכות לכמעט חסינות משפטית בהוראת בית המשפט העליון והפרקליטות, בניגוד לחוק העונשין הקובע מאסר של 5 שנים על תלונת-שווא.
בשנים 2003 ו-2004 ניתנה הנחיה לפיה ניתן להעמיד לדין מתלונן על עבירת מין שהעיד עדות שקר רק במקרים נדירים; ובאותה עת בית המשפט העליון קבע גם כי אין לפרסם את שמן של נשים שהגישו תלונה בגין הטרדה מינית, אף במקרים שבהם התקיים משפט פלילי מלא, והתברר כי לא היו דברים מעולם.
אמנם בשנת 2011 הורשעה בצעד נדיר אם ל-6 ילדים, אשר הגישה כנגד בן זוגה 3 תלונות-שווא על ביצוע מעשים מגונים בכוח ואיומים, ואף נדונה ל-8 חודשי מאסר בפועל על כך, אך מדובר במקרה חריג, ובאישה שהודתה במפורש בהגשת תלונות-השווא.
המדיניות העומדת מאחורי ההגנה על מתלוננות-השווא היא החשש שהעמדתן לדין ירתיע את מתלוננות האמת מהגשת תלונות, פן הנאשם האמיתי ייצא זכאי שלא כדין, והקורבנות ימצאו את עצמן בתפקיד הנאשם. יש לזכור כי פעמים רבות נאשמים מזוכים בדין מסיבות טכניות ואחרות, והעובדה שאדם לא הורשע בדין, אין פרושה בהכרח שהוא חף מפשע ושהמעשים המיוחסים לו לא נעשו.
עם זאת, במקרים המעטים שבהם אכן ניתן לקבוע מעל לכל ספק כי התלונה היא עלילת-שווא מכוונת, יש מקום למצות את הדין עם המעליל או המעלילה, ולעשות כן באופן פומבי.
לא רק גברים חפים מפשע ירוויחו מכך אלא גם מתלוננות האמת, שכן הגשת תלונות-שווא פוגעת באופן עקיף באמינותן של כלל המתלוננות, וככל שתתרחב התופעה, - כך האמון שיתנו בתלונות האמת תפחת.
* עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".