אילן גורן זוכר את ריח הכימיקלים על הידיים של אמא שלו, בגלל עבודתה כחוקרת סרטן, מהפעם היחידה שחטף ממנה סטירה, כשלמד בבית-ספר יסודי בירושלים. אמו של גורן, שהגיעה לישראל מגרמניה, עטפה את ילדותו בסיפורים על השושלת הגרמנית המהוללת של משפחתם, והקפידה לקיים אורח חיים יקי.
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעיר למדי, והמצב הכלכלי בבית היה לא משהו, אבל תמיד היה שוקולד גרמני, ולעבודה היא נהגה בחיפושית. היא ניסתה לשלוח אותי לעולם כחצי גרמני, וכחלק מהבית הגרמני שהיא קיימה בישראל היא הכריחה אותי ללכת לבית-ספר בסנדלים וגרביים, כאילו אתה בטיול לטירול, כשבעצם אתה בדרום ירושלים, בין כל הילדים הערסים עם החליפות המבריקות. כמעט עברתי לינץ'. אכלתי מכות.
"בדרך חזרה הביתה גזרתי חורים בגרביים וטענתי שזה קרה כשילדים פלסטינים זרקו עליי אבנים. אז קיבלתי את הסטירה היחידה שקיבלתי ממנה בחיים - מזה אני זוכר את ריח הכימיקלים מהידיים שלה - והיא אמרה לי: 'אל תשקר, ואל תמציא סיפורים'. אז אני מקווה שאני לא משקר, אבל בכל זאת נהייתי מספר סיפורים".
אמו של גורן לא זכתה לראות את בנה עובר לברלין. כמה שבועות לפני שנדד לברלין, בשנת 2009, הלכה אמו לעולמה.
הסיפור של גורן עם גרמניה מורכב. מצד אמו הוא גרמני, ואביו, שהיה כתב קול ישראל בגרמניה, סיקר את אולימפיאדת מינכן, "יצא עם צלקת ומעולם לא דיבר על זה".
את המטען הזה הוא הכניס לספרו החדש "Wu Bist Du, Motek" (איפה אתה, מותק), שיוצא בגרמנית, בגרמניה, בהוצאת אולשטיין. בספר הזה הוא משלב את הסיפור של כתב חוץ שמגיע לעיר ב-2009 עם סיפורו של צעיר פולני שמגיע אל העיר ב-1919, שהוא בעצם הסבא-רבא שלו.
הספר התחיל בכלל כאנקדוטות יעילות למפגשים חברתיים. "ישבתי בארוחת כריסמס עם חברים גרמנים, ששאלו איך הולך בגרמניה ומה אני עושה. אז עניתי להם, 'רקדתי עם אנרכיסטים עירומים בפרידריכסהיין'. זה אמיתי. ישנו ארגון שנקרא 'הדוניסט אינטרנשיונל', שמוחה על מחירי הדיור בעיר באמצעות ריקוד בעירום בדירות. הם אמרו לי: 'סיפור מצחיק. מה עוד?'. אז סיפרתי להם על הפעם בה החלקתי על הקרח עם רבני חב"ד בברלין בחנוכה תוך כדי הדלקת נרות. אחד מהחברים היה סוכן ספרותי, והוא אמר לי לכתוב. כתבתי 30 עמודים, שלחתי ולא שמעתי ממנו".
כמה חודשים אחר כך, בזמן ששהה במלון בלוקסמבורג, והתכונן לראיון עם מובי, הזמר, הטלפון צלצל. "בדרך-כלל, בצד השני היו אומרים לי מין 'מווותק' כזה, שזה סימן שהמערכת רוצה שתעשה משהו - ומשם לקוח שם הספר", הוא מספר בלהט.
אבל הפעם היה זה קול רציני יותר, של אחד מבכירי הערוץ המקרטע. "הוא אמר לי 'אין יותר משרת כתב באירופה. או שתחזור לארץ או שדרכינו נפרדות'. שנתיים באירופה, 7 שנים בערוץ, זה רגע מערער. ישבתי על המיטה בחדר במלון ובהיתי בקיר. פתאום צלצל הטלפון שוב, ומישהי מהסוכנות הספרותית אומרת לי: 'מדהים, קיבלנו הצעה ממש טובה מהוצאה לאור. מזל טוב, אתה הולך להיות סופר'".
"צריך גם לשחרר את הסיסמאות על ברלין", הוא אומר, "הקלישאה אומרת שהיא סקסית וקיצונית ואנדרגראונד. אז בשביל הגרמנים כל העירום הוא בכלל לא סקסי. אני הגעתי במחשבה שזו סדום ועמורה, ובמקרה שלי זה הסתיים עם כישלונות מביכים ותו לא. בספר יש סצנה שקרתה באמת, שהצלחתי להסתנן מחופש למועדון סקס, הקיטקט, והיו שם מחזות מדהימים, בין אימה לפליאה, ופשוט לא יצא לי מזה כלום, חוץ מבחורה אחת שרקדה איתי, תלשה לי שערות מהחזה וברחה. כולם מתפשטים בברלין מסיבות שלא קשורות לסקס בכלל. אקטיביסטים של זכויות בעלי חיים שמתפשטים בקה דה ווה (כלבו יוקרתי במרכז ברלין - י"א) כדי למחות על יחס ללובסטרים. זה סקסי?"
- ברלין באמת עדיפה על תל-אביב?
"שמע, החיים שלי בברלין לא היו מדהימים, והחיים שלי בתל-אביב דווקא היו מאוד נוחים. איכות החיים בגרמניה טובה יותר, אבל אני לא מאלה שאומרים שבברלין נפלא ובישראל נורא. זה לא הכסף, אולי זה קשור לתנאי מחיה, אבל בעיקר יותר קל לנשום. משהו מוסר מעליך, מותר לך פתאום לחפש את עצמך, להתלבט, לא לדעת הוכל. בישראל זה אסור, הכול הרבה יותר סגור וברור.
"זו ההרפתקה הגדולה, לעמוד מול מצב בחיים האישיים שלך. רגע, את זה אני לא מכיר, את זה אני רוצה להבין. בשבילי זה סם חיים, לראות משהו שלא ראיתי בעבר. ברור שיש בעייתיות שלעולם לא תיפתר בשהות של יהודים בגרמניה, אבל אנשים מהגרים ועוברים ממקום למקום ולא צריך לעשות סיפור.
"יש פרדוקס שאנשים חייבים להכיר בו: יש אנשים, לא מעט אנשים, ישראלים שנולדו בישראל, שהנשימה קלה עליהם יותר בגרמניה. זה אומר משהו על המדינה, ואי-אפשר לפטור את זה כהשלכה של מחיר הקוטג'. גם יאיר לפיד ניסה להגר ולא הצליח לו. שיעלה על מטוס, יעשן ג'וינט, בברלין זה כמעט חוקי, ויירגע. הוא גם לא יצטרך לשקר לגבי זה. אני צריך לשלוח לו כמה עותקים, הוא סידר לי פה ראיונות. שבועיים לפני שהספר יצא התפוצץ כל העניין סביב הירידה מהארץ, ומיד קיבלתי הרבה פניות להתראיין".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה" שיחולק הערב (ג') למנויי "גלובס"