תמיר מוסקט, זוכה טרי בפרס מעבד השנה של אקו"ם, חבר להקת "בלקן ביט בוקס" ואחד ממייסדיה, הוא אחד המפיקים והמעבדים המוזיקליים המבוקשים ביותר בארץ. שש שנים אחרי שחזר ארצה משהות בת 15 שנה בסצנה המוזיקלית של ניו-יורק, הספיק מוסקט, 41, להיות מעורב בפרויקטים רבים ומגוונים: עם חווה אלברשטיין, גלעד כהנא, אסף אבידן, אפרת גוש, משפחת אלייב, שלומי שבן, הבילויים, ועוד ועוד. כל זאת בלי לדעת לקרוא תווים.
מוסקט: "פרס אקו"ם הפתיע אותי מאוד. אף פעם לא ראיתי את עצמי כמעבד. עליתי על במת אקו"ם והדבר שהיה לי לומר הוא, שזה אירוני בעיניי שמעבד השנה לא יודע לקרוא תווים או אקורדים".
- איך אתה מסביר את האירוניה?
"בזה שהם בטח לא ידעו שהכול נובע מהקשבה אובססיבית למוזיקה. גם הפניות שאני מקבל, מחווה אלברשטיין, למשל, זה מאוד מחמיא, אני לא יודע איך להכיל את זה רגשית".
- איך אתה מגדיר את עצמך? כמעבד או כמפיק?
"אני לא יודע איך לקרוא לעצמי. מפיק מוזיקלי? מעבד? המושגים האלה שונים מאשר פעם, בשנות ה-80 וה-90, היו מפיקים שהיו 'מורידים את הגרזן' על האמן, כדי לשרת את חברות התקליטים. אני עובד בגישה שונה - יד ביד עם האמנים. חשובה מאוד הכימיה שנוצרת בחדר. אני לא אכפה את עצמי, אני יכול להתעקש ולנסות לשכנע. דברים צריכים להתנהל באלגנטיות, עד שכולם מסכימים.
"אני לא נכנס לעבוד עם אמנים לפני שאני רואה שאנחנו מדברים באותה שפה יצירתית, כזו שיש בה אמון. אני לא אשב חודשיים באולפן כשיש מתחים באוויר. אם אני מקבל עווית עין לא טובה, אני מוותר. נפשית אני לא מסוגל להתמודד עם עבודה מהסוג הזה".
גבולות פרוצים
לראשונה מאז נוסדו, "הבלקן ביט בוקס" עולים במופע אקוסטי. הלהקה, שבנויה בעיקר על מחשבים ועל מוזיקה אלקטרונית, חווה כאן הרפתקה לא אופיינית. "זו פרספקטיבה מאוד מעניינת עבור הלהקה", אומר מוסקט. "כמו לקראת ההופעה האקוסטית בזמנו של נירוונה - 'נירוונה אנפלאגד', הסקפטיות היא איומה. אבל זה לא שאנחנו חבורה של תקליטנים שפתאום מקבלים כלי נגינה. כולם פה מוזיקאים".
- זה הפחיד אותך?
"ברור שהפחיד. מרוב פחד, עשינו את זה. זו הזדמנות מרתקת לראות את הכול עירום, חשוף. עשינו אתמול חזרות ואני כל כך נרגש. כולם כאלה וירטואוזים".
- המופע הוא מעין חזרה למקורות המוזיקליים? גם מבחינת הכתיבה וההלחנה, וגם עבורך, אישית, כמתופף?
"התחלתי כמתופף. באיזשהו שלב, עברתי לאולפן. אני לא כותב שירים. אני לא זה ששם למילים מנגינה ואומר - 'זה השיר שלי'. המהפכה של כניסת האלקטרוניקה והמחשב לעולם המוזיקה, שינתה את שיטת ההלחנה. שם גם קיימת הדואליות בין עיבוד לבין לחן. בבלקן ביט בוקס, אף אחד לא מגיע לאולפן אחרי שכתב שירי אהבה על הגיטרה. לפעמים נכנסים לאולפן, והעיבוד מוליד את השיר. יוצר אטמוספרה מוזיקלית שנותנת השראה לזמר. ואם פתאום מדליק אותו לכתוב שיר בו במקום, זה קורה על המקום. כיום הגבולות יותר פרוצים, וזה מאוד כיף".
- הטכנולוגיה הזו לא דיכאה במובן מסוים את היצירתיות?
"תמיד כשיש קדמה, יש לזה מחיר. כמובן שיש מחיר. הטכנולוגיה זמינה לכל ילד, ויש ערמות של בררה, אבל בלי זה היינו מפסידים בסוף. אם היינו שומרים כל הזמן על התבניות המוכרות, הינו מפסידים כל-כך הרבה. אם המחשב לא היה מגיע לסלון של ילדים באמריקה, לא היו ביסטי-בויז".
- כיום אין כמעט תקליטי מופת.
"פורמט התקליט הולך ודועך ככל שעובר הזמן. אני לא מכיר אנשים שיושבים ומקשיבים לתקליטים. אולי זה בסדר. פעם היית יושב ומתמסר לחוויה מרתקת של שעה עם אלבום של פינק פלויד, למשל. אבל אז אמנים גם התחילו לאכזב אותנו, כששמו שניים-שלושה שירים טובים, וכל השאר 'פילרים'. אולי עדיף שלא נשמע את כל ה'פילרים', אם יש שירים שעומדים בפני עצמם. כוחו של שיר הוא בעצם היותו שיר, למה הוא צריך להיות חלק מתקליט מסריח? המצב של האמנות היום הוא של פתיל קצר. מוציאים יותר סינגלים, מיני-אלבומים, לשם אנחנו הולכים".
- ישנו עוד עניין - הסימפולים, שנשענים על שימוש בקטע מתוך יצירה של אמן אחר. זה לא סוג של גניבה מוזיקלית?
"בעיניי, סימפול זה דבר מאוד מחמיא. אם אתה שואל אותי - אני מוכן שיסמפלו ממני בלי רשות, ושאני אסמפל בלי רשות. בזמנו המון השתמשו בקטעים של לד זפלין, ואם המערכת המשפטית אז הייתה קשוחה כמו היום, לא היו נותנים לאף אחד לגנוב".
- החוק לא כזה קשוח. החוק מגדיר גניבה משימוש בארבע תיבות. אפשר לגנוב שלוש תיבות מופלאות ולעשות אחלה קריירה.
"אבל האמנות מושתתת על זה. מה זה להמציא? אין המצאה בלי השראה, השפעה, יצירה שאתה נשען עליה. "זה חלק מהאבולוציה של האמנות. כל אמנות היא טייק-אוף על דברים קיימים".
- כמו הקולנוע של טרנטינו?
"בדיוק. כמו טרנטינו. זה העתיד של המוזיקה - מי יערבב יותר טוב. מי השף הכי מוצלח. הרעיונות שלי וההפקות שלי, באופן גלוי מבוססים על דברים קיימים".
ההופעות הקרובות של המופע האקוסטי-אינטימי של ה"בלקן ביט בוקס" יתקיימו ב-22 בפברואר במועדון ה"זאפה" בירושלים", וב-1 במארס, במועדון ה"אלפנט" בקריית חיים