גובה המזונות שישלם האב עבור ילדיו או הבעל עבור אשתו נגזר לא רק מגובה צורכיהם, אלא גם מגובה השכר החודשי שהוא מרוויח, מאחר שבית המשפט נדרש לוודא כי לאחר כל התשלומים שייגבו ממנו, ייוותר לאב או לבעל די כסף למחייתו. גם גובה השכר שמרוויחה האישה מהווה פרמטר בפסיקת גובה המזונות, שכן גם היא נדרשת להשתתף בהוצאותיה ובהוצאות הילדים.
פסק דין שפורסם השבוע דן בשאלה כיצד קובעים מהו גובה ההכנסה האמיתי של הצדדים מתוך השכר ברוטו הכתוב בתלוש המשכורת, לצורך קביעת גובה המזונות.
בני הזוג במקרה זה נקלעו למשבר ביחסיהם, אך טרם פירוק הנישואים רצו לתת הזדמנות נוספת לשלום-בית בתנאים מוגדרים מראש. הם חתמו על הסכם ממון במסגרתו הסכימו שאם הניסיון לא יעלה יפה והם ייפרדו, הבעל ישלם לאישה מזונות בתקופה שבין מועד הפירוד ועד הגירושים בפועל, במטרה להביא את הכנסותיהם בתקופה זאת להיקף שווה.
בהסכם אף נקבעה הנוסחה לחישוב המזונות כמחצית ההפרש בין ההכנסה נטו של הבעל להכנסת הנטו של האישה.
כעבור זמן מה הבעל אכן עזב את הבית, ואז נתגלעה בין הצדדים מחלוקת לגבי פרשנות המושג "הכנסה נטו" בנוסחת המזונות: לטענת הבעל, זהו הסכום שנכנס ממקום העבודה לחשבון הבנק; ואילו לטענת האישה, לצורכי קביעת מזונות יש להפחית משכר הברוטו רק את ניכויי החובה, כלומר מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות, ולהחשיב את ניכויי הרשות כחלק מהשכר.
השוני בגישות הצדדים במקרה זה הביא לפער של כ-3,000 שקל לחודש בחישוב המזונות המגיעים לאישה, ומאחר שעד היום, למעלה מ-3 שנים מפרוץ המשבר, הם טרם התגרשו בפועל, הפרש תשלום המזונות עלה על 100 אלף שקל.
יש לדעת כי עמדתה של האישה, לפיה אין להתחשב בניכויי הרשות בקביעת השכר לצורך תשלום המזונות, הייתה הגישה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית במשך שנים רבות.
ההיגיון העומד מאחורי עמדה זו אומר שבניגוד לניכויי החובה שהבעל לא נהנה מהם כלל - ניכויי הרשות, כמו פנסיה, קרנות השתלמות וקופות גמל, ייכנסו בסופו של דבר לכיסו של הבעל, גם אם לכיס אחר מחשבון הבנק של העו"ש.
כמו כן, יש חוסר איזון וצדק בהשוואת השתכרות נטו של הצדדים, כאשר מהברוטו של האחד מופחתים כספים שישמשו אותו בעתיד כחיסכון, ומהאחר מנוכים ניכויי חובה בלבד.
עם זאת, בשנים האחרונות השתנתה המגמה, וכעת נהוג להשיב לפחות חלק מניכויי הרשות לחישוב השכר, בהתאם לעמדת הבעל בפסק הדין.
אחת הסיבות לכך היא התבססותה של הגישה המעודדת מעורבות גדולה יותר מצד האישה במימון הוצאות הילדים, ובהתאם הקטנת נטל החבות של האבות, לכיוון של חלוקת מזונות שוויונית.
כמו כן, יש הגיון רב בטענה כי מזונות נועדו לשמר מצב שהיה קיים בזמן הנישואים, וגם אז האישה והילדים לא חיו ברמת חיים שלקחה בחשבון את ניכויי הרשות כחלק מהכנסת משק-הבית.
לאור דברים אלה נראה כי ניתן לנסח מספר עקרונות על-פיהם בית המשפט יכול להחליט אם להביא בחשבון ניכויי רשות בחישוב גובה שכרו של צד להליך המזונות: ראשית, מאחר שמאז שנת 2008 חיסכון פנסיוני הוא חובה, חיסכון פנסיוני בגובה המינימום הקבוע בחוק או בהסכם קיבוצי החל על המעביד ייחשב כניכוי חובה ולא יילקח בחשבון.
גם חיסכון פנסיה גבוה יותר וכן קרנות השתלמות או חסכונות אחרים לא יילקחו בחשבון כאשר מדובר בתשלום מזונות בתקופה שבה הצדדים עוד לא התגרשו, והאישה צפויה לקבל מחצית מחסכונות אלה במסגרת חלוקת הרכוש, שהרי אחרת היא תרוויח פעמים על אותו רכיב - פעם במסגרת המזונות ופעם במסגרת חלוקת הרכוש.
מאידך, ברור שלא יתקבל מצב שבו אב מודיע כי משכורתו נטו אינה מספיקה כדי לשלם מזונות בגובה 3,000 שקל לחודש לשני ילדים, ובה-בעת הוא מפריש סכום זה לחסכונות עבורו דרך ניכויים מהמשכורת, או משלם החזר הלוואות שנלקחו למימון רכישת ג'יפ מפואר.
לפיכך, כאשר מדובר בניכויי רשות של ממש, כמו הפרשות גבוהות לחיסכון או החזר הלוואות המשולם דרך המשכורת, לאחר חלוקת הרכוש, יש לבחון את הפרמטרים הבאים: האם התקיימו גם לאורך חיי הנישואים או התווספו על רקע המשבר במטרה להקטין את הנטו, האם אכן נחוצים לחייב במזונות, האם משולמים גם עבור הצד השני, והאם לקיחתם בחשבון תפגע באפשרות של החייב לשלם את צורכי הילדים.
* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".