מאז אותה הנפת רגל מיתולוגית של מוטל'ה במקסיקו 1970, נותק הקשר בין נבחרות ישראל לדורותיהן לבין העפלה לטורניר כדורגל משמעותי. עם היוודע ההגרלה אתמול (א') התחילו להישמע, מראש, אותם הסברים קלושים. הקוראים בקפה והמתמחים בלחשים כבר יודעים שמהבית הזה אין שום סיכוי שנעפיל - כי אנחנו כושלים.
אגדה פופולרית אחת, שחייבים לשים לה קץ אחת ולתמיד, מספרת על בסיס הפירמידה הרעוע שלנו. בישראל, כך עולה מדוח של אופ"א שנתוניו נכונים לקיץ 2011 - יש רק 1,003 שחקנים מקצוענים רשומים. אכן עלוב בשביל מדינה של קרוב ל-8 מיליון תושבים, ונתון שדורש שיפור. אבל מה נאמר על יריבתנו במוקדמות יורו 2016, בוסניה, שאפילו תשתתף במונדיאל בברזיל בקיץ - ואצלה רשומים רק 350 שחקנים מקצוענים? זה בדיוק העניין: הפירמידה היא לא הסיפור כאן. אם כבר - צריך לבדוק איך ולמה שחקנים בוסנים מצליחים להגיע בכמויות מסחריות לליגות הבכירות: הסגל הבוסני הנוכחי מורכב משחקני פרמיירליג, בונדסליגה וסרייה A, שלוש ליגות שהעונה אין בהן אף לא ישראלי אחד. ההתקדמות הבוסנית המהירה (נבחרת שמעשית נוסדה רק ב-1992) היא זכר לחינוך הכדורגל היוגוסלבי שספגו שחקניה.
יש דוגמאות יותר קיצוניות מבוסניה להצלחה, שמשום מה תמיד מסרבת להידבק אלינו: מדינה כמו איסלנד הגיעה עד לפלייאוף העלייה למונדיאל 2014, הישג שלישראל לא היה כמותו מימי דנמרק ונערות הליווי. באיסלנד יש רק 470 שחקנים מקצוענים ו-100 מועדוני כדורגל בלבד (בישראל יש 272).
כיוון שאת טיעון הפירמידה אפשר לסלף ולעוות ולקחת לאיזה מקום שרוצים - נותרנו עם הסברים אחרים שאנחנו מספרים לעצמינו תמיד, בנוגע לשאלת ה"למה הם כן ואנחנו לא". מתקנים, איכות הליגה המקומית, כסף שמתגלגל בענף, השקעות בנוער. רק שגם בתחומים האלו, אין לנו במה להתבייש אל מול יריבותינו לבית 2 של מוקדמות יורו 2016. לא מול וויילס, חברת קבע במקומות 4-5 בבתי המוקדמות השונים, שמקיימת ליגה חצי מקצוענית עם מועדונים מקומיים עניים, אומה ששחקניה הטובים בורחים ממנה בגיל צעיר מאוד (המוכשרים מביניהם, נניח ארון ראמזי, ג'ו אלן וגארת בייל - מגיעים לארסנל, ליברפול וריאל מדריד; הפחות טובים נתקעים בדונקאסטר, האדרספילד ומילוול); בטח שאין לנו במה להתבייש מול קפריסין, שאי-הגבלת הזרים בליגה שלה (כ-70% מכדורגלני הליגה המקומית אינם קפריסאים, שיעור זרים גבוה יותר מכל ליגה אחרת בעולם) - ריסקה אצלה את השחקן המקומי; למעשה, מלבד בלגיה הסופר-איכותית, ישראל יכולה וחייבת להסתכל בגובה העיניים לכל אחת מהנבחרות שקיבלה בהגרלה אתמול.
מה צריך לקרות כדי שהפעם נעלה ולא רק נדבר על עלייה, ואולי אפילו בלי להזדקק לחסדיו של הפלייאוף (אליו מגיעים מהמקום השלישי)?
הנה כמה טיפים קטנים לאלי גוטמן, לאור אירועי הקמפיין הקודם והלא ממש מוצלח שהוביל, ולאור ניסיון העבר העגום שלו ושל קודמיו בתפקיד בזירה הבינלאומית. יישום של הטיפים הללו לא בהכרח יביא אותנו לצרפת 2016 - אבל מי יודע - עם רוח גבית וקצת מזל אולי הפעם נרווה קצת נחת.
***
1. תלמד מאברם: אל תנפח ציפיות, אל תהסס לשחק מכוער. במסיבת העיתונאים הידועה לשמצה עם קבלת התפקיד, הצהיר גוטמן כי "ישראל תשחק במונדיאל 2014". טעות קשה של טירונים. הניסיון המר מלמד שאסור לייצר ציפיות שווא אצל הקהל, אצל הבוסים בהתאחדות לכדורגל, ובמיוחד לא להרים לתקשורת להנחתות. ברגעי משבר, המדיה מסתערת בתאווה על ציטוטים כאלו, ומייצרת אווירה עכורה של חוסר אמונה ולגלוג כלפי הנבחרת, שמחלחלת פנימה למערכת ומזיקה. הכי טוב יהיה לגוטמן ללמוד מאומן הנמכת הציפיות, אברם גרנט, שקמפיין מוקדמות מונדיאל 2006 שניהל היה הדבר הכי קרוב שהיה לנו במילניום הנוכחי להעפלה לטורניר גדול.
גרנט הקפיד לשבח כל יריבה ויריבה שפגשה ישראל, להדגיש לפני כל משחק שסיכויי הניצחון קטנים, ולאחריו שהתוצאה הטובה שזה עתה השגנו היא נס (וכמובן, שצ'אנס ההעפלה לא באמת קיים). המשחקים עברו, המזליקי ("התחת של אברם") נמשך. ציטוטים דוגמת "אני צובט את עצמי ולא מאמין שהגענו להישג המדהים הזה" היוו את ליבת השיח סביב הנבחרת, ואת ההישג הזה צריך לזקוף לגרנט באופן בלעדי. מערכיים הגנתיים מרשימים וכדורגל מכוער במיוחד גרמו לנבחרת לסיים את הקמפיין הבלתי נשכח ההוא במקום השלישי, עם ממוצע ספיגות נמוך של גול אחד למשחק, שתי נקודות בלבד אחרי אלופת הבית צרפת, אותן נקודות כמו הסגנית שווייץ, ועם 0 הפסדים. לא מספיק, אבל מאוד קרוב.
גם גוטמן לא צריך להתבייש לשחק כדורגל דפנסיבי ומדכא, במיוחד במשחקי החוץ הקשים בבלגיה, וויילס ובוסניה. באותה מסיבת עיתונאים גרועה שהוזכרה קודם, הבטיח גוטמן "שיטה של 4-4-2, הרבה הנעת כדור וכדורגל מודרני". את המחשבות האלו צריך גוטמן לאפסן. עדיף לשחק כדורגל של ימי הביניים - העיקר כזה שיביא תוצאות. אם התוצאה תהיה שבירת המנחוס הישראלי ארוך השנים - אף אחד לא יזכור את הדרך (מלבד איל ברקוביץ', כמובן, שיודיע שהוא נגעל מהנבחרת ואם משחקים ככה אז עדיף לא לעלות).
לגבי הפעילות התקשורתית של גוטמן, הנה כמה תירוצים שהוא יכול להכין כבר עכשיו כדי להרגיע את כולם:
- ישראל הוגרלה למוקדמות מהמקום ה-23, מתוך 24 נבחרות שישחקו ביורו - כך שסטטיסטית, אנחנו על-סף העפלה אך מקומנו בטורניר רחוק מלהיות מובן מאליו.
- מאז שהנבחרת החלה לשחק בטורנירי המוקדמות האירופים, היא סיימה שש פעמים במקום השלישי (מתוך 11 הופעות), פעם אחת במקום השני, פעמיים במקום הרביעי, פעם אחת במקום החמישי ופעם בשישי - כך שברור לאן נושבת הרוח גם הפעם (ממש לא להעפלה אוטומטית משני המקומות הראשונים). זו גם רחוקה מלהיות ההגרלה הכי נוחה שהיתה לישראל בעידן האירופי: בדרג א' קיבלנו את היריבה הכי סבירה (בוסניה), בדרג ב' את היריבה הכי קשה (בלגיה), וגם דרג ד' (וויילס) רחוק מלהיות טיול בפארק.
- אפילו אם נגיע לפלייאוף - סבירות גבוהה ביותר שנתמודד שם במפגש כפול מול נבחרות בסדר הגודל של טורקיה, סרביה, סלובניה, נורבגיה, סלובקיה, רומניה, אוסטריה או פולין (חברותינו לדרג ג' בהגרלה). עם יד הלב, צריך לשאול גוטמן את הציבור והתקשורת - האם יש אפילו נבחרת אחת מהרשימה הזאת שישראל יכולה להרגיש עצמה פייבוריטית במפגש כפול מולה על כל הקופה?
2. הקפד ליישם כלל חשוב: רק מי שמשחק בקבוצה, ישחק בנבחרת. למרות שבקמפיין הקודם הקפיד המאמן לנטרל לאט אך בעקביות את אחיזת החנק של יוסי בניון חסר דקות המשחק על חולצת הנבחרת - הכלל לא היה תקף לגבי כולם. לדוגמה: הבלם טל בן חיים, שרשם בכל העונה הקודמת (2012/13) רק 467 דקות בקווינס פארק ריינג'רס בפרמיירליג ובגביע האנגלי (שווה ערך ל-5.1 משחקים מלאים בעונה שלמה...), אך בכל זאת היה באנקר בהרכב הנבחרת, בה רשם שבע הופעות במשחקים רשמיים ועוד שלוש הופעות במשחקי ידידות, ובסך הכל הרקורד שלו עמד על 763 דקות בכחול-לבן. באופן אבסורדי, יותר משקיבל במקום העבודה שלו באנגליה.
בהנחה והנבחרת היתה משחקת מחר - אז איתן טיבי ודקל קינן (למשל), או רמי גרשון, או הכלבויניק שרן ייני - היו צריכים לקבל עדיפות בהגנה על-פני בן חיים, שכלל לא ראה דשא בסטנדרד ליאז' ב-2014.
3. אל תשמור אמונים לשחקנים "שלך". גילי ורמוט, גל שיש, ערן זהבי, בן שהר, ובעיקר יותר מדי איתי שכטר: בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2014, עלתה לא מעט פעמים התחושה שגוטמן נותן דקות לשחקנים שהוא עדיין לא שכח את יכולותיהם המרהיבות מהעידן שלו בהפועל ת"א, למרות שצמד העונות המצוין וההישגי שלו במתחם וולפסון (2009/10 ו-2010/11) הסתיים כבר מזמן - ומאז שחקנים אלו לא הצליחו לשחזר את היכולת (מלבד זהבי מרגע שנחת במכבי ת"א בינואר 2013, ויוצא הדופן ביברס נאתכו, שהתצוגות ברוסיה הצדיקו כל דקה ודקה שקיבל בנבחרת).
אסור לגוטמן שוב ליפול במלכודת "הבנים המועדפים". ההחלטות חייבות להיות פרסונליות וקרות. לדוגמה: תומר חמד הצטיין בקמפיין הקודם וכבש שישה שערים עבור הנבחרת? אז מה: כל עוד מצבו במאיורקה ממשיך להיות גרוע (חזר רק בדצמבר מקרע בגיד האכילס, ועוד לא כבש העונה גול בקבוצה מהליגה השנייה בספרד) - תן למלך השערים המקומי, עומר דמארי, את חולצת ההרכב, או לשלומי ארבייטמן שכובש לא מעט בבלגיה.
4. אל תלך שבי אחרי הליגיונרים. 35 שחקנים ישראלים משחקים היום בחו"ל, אבל זה לא יהיה רעיון יותר מדי טוב לבסס את הסגל עליהם. לא רק בגלל שרובם לא משחקים באופן סדיר, וחלקם משחק בליגות אזוטריות בקפריסין ואזרבייג'אן. אלא בעיקר בשל הנחת הבסיס לפיה בנבחרת, ואת זה יגיד כל איש מקצוע שנה א' - צריך להרכיב את השחקנים שברגע נתון נמצאים בכושר הכי טוב. למשל: נכון להיום, אסור להעדיף שחקנים מאד מוכשרים כמו אלירן עטר ועדן בן בסט, שרואים אמנם דשא בליגה הצרפתית אבל לא בדיוק מביאים אליו יכולת - על-פני תותחים מקומיים כמו מאור בוזגלו או ברק יצחקי. אבל אלו החלטות שצריך לקחת בספטמבר הקרוב, לא עכשיו.
5. תתפלל. חזק. מי יודע, אולי זה יעזור.