עם תפקידים שייקספיריים נהדרים כליידי מקבת וכליידי אן על הבמה המרכזית של הקאמרי, רות אסרסאי הייתה רוצה שיפסיקו לעשות סיפור מהמוצא שלה. היא ממוקדת, יודעת היטב מה היא רוצה להגיד, ולא פחות מה היא לא רוצה לומר. כשאני שמה את "האתיופיות" שלה על השולחן, היא נרתעת כאילו חטפה זרם חשמלי ואומרת בצינה, "עוד פעם את שואלת את מה ששואלים אותי תמיד. בשביל מה צריך לדבר על זה?".
כי זה חלק ממך ואני חושבת שאת ונשים אחרות שהצליחו לפרוץ את הבטונדה שהציבה מולן החברה הישראלית, כמו אסתר רדא או טיטי איינאו, יכולות לנצל את הכוח שלכן כדי לעודד אחרות לפרוץ קדימה.
"אני לא טובה במה שאני עושה בגלל שאני אתיופית או למרות שאני אתיופית, אלא כי אני שחקנית. לא אומרים השחקנית המרוקאית הזאת או הרוסייה".
- זה לא לגמרי מדויק. יבגניה דודינה, למשל, שחקנית-על, אבל תמיד תהיה גם ה"רוסייה".
"יש לי כישורים. תמדדו אותי על-פי הכישרון שלי. ההתעסקות בזה מעצבנת אותי, אז בואו נתקדם. אף אחד לא עושה לי טובה בגלל צבע העור שלי. נותנים לי תפקידים כי אני טובה. תאמיני לי, אני קמה כל בוקר כבר 31 שנים, מסתכלת במראה, רואה את הצבע שלי ואני גאה בו. תמיד היו אתיופים בולטים, רופאים, פרחי טיס".
- מה קרה פתאום שהתחילו לשים לב אליכן?
"כי החליטו לשים לב. לא יודעת מה הביא את השינוי הזה ואני ממש לא מתעסקת בזה. זה עצוב שב-2014 גילו את האתיופים. אני גאה במה שאני ובמי שאני ובמה שאני אוהבת. אני לא צריכה את הפוקוס בגלל הצבע שלי".
- אבל זה חלק מהעניין, לא?
"מי החליט? אצלנו בבית לא הייתה התעסקות בזה. גדלתי בבאר שבע, בחברה מעורבת, ובבית הכול היה פתוח בפניי. ההורים לא צמצמו את העולם. ידעתי שאם אעבוד קשה ואהיה חרוצה, אשיג מה שאני רוצה. אנשים שזה מפריע להם ושינסו לתחום אותי בתוך משהו, רק יניעו אותי קדימה. אני מתעסקת בעשייה ואף אחד לא יחליט מה אני יכולה ומה לא. אף אחד לא מסוגל להגביל אותי".
- ההורים שלך הם יוצאי דופן בקהילה - אימא יועצת בכירה במשרד הקליטה, אבא עובד במפעלי ים המלח.
"אימא שלי נלחמה תמיד ולא הייתה אצלנו בבית תחושת קיפוח. היא הציבה לי רף מאוד גבוה, ואם היא, שהגיעה לכאן בת 17 והייתה צריכה ללמוד שפה חדשה ותרבות חדשה - אם היא הגיעה לאן שהגיעה, זה אפשרי".
- כל האחים שלך חדורי מוטיבציה כמוך?
"אני הבכורה. חלקם עדיין צעירים".
- בואי נחזור למשחק ולכישרון שלך. זה קרה די במקרה, כשחיפשת עבודה מועדפת אחרי הצבא.
"חשבתי שלהיבחן לצוות בידור באילת עדיף על להיות מתדלקת. רקדתי ושרתי בבית הספר, הופעתי בטקסים במקהלות, אבל הבמה לא הייתה החלום שלי. הכנתי לאודישנים מונולוג שכתבתי על מישהי שרוצה שיאהבו אותה וקראו לה 'שושנה'. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ. התקבלתי ועברתי קורס של חודש והמנהל שלי אז, ערן מור, משחק איתי היום בקאמרי".
- ידעת אז שזאת תהיה הקריירה שלך?
"ידעתי שאני באה לעונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית. כשחזרתי הביתה, להורים, הם התחילו לשאול מה אני רוצה ללמוד. הייתי בכיוון של ספרות ופסיכולוגיה, ואמרתי שאם ללמוד ריקוד ושירה, זה יהיה בחו"ל. אבל אז מישהי מהצוות בידור דיברה איתי על בית צבי ודרכה קיבלתי ארבעה זימונים למבחנים. בפעם הרביעית ניגשתי".
- עם המונולוג של "שושנה"?
"לא", היא צוחקת, "אני חושבת שזה היה מ'רכוש נטוש'. שרתי את 'פרח' של יהודה פוליקר".
- כשהתקבלת עברת למרכז. מפחיד, לא?
"לא היה בי פחד. נלסון מנדלה אמר שכשאתה צעיר יש בך את היכולת לעשות הכול, כי אין בך פחד. ככל שאתה גדל, הפחדים גדלים".
- ממה את פוחדת היום, בגיל 31?
"הפחד הכי גדול שלי הוא שלא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה, להגיד ליעד שלי".
- לאן את רוצה להגיע?
"אני רוצה לייצר לעצמי דברים, לגלות, ללמוד, לדעת. תמיד יש תחושה שאת לא יודעת מספיק. אני לומדת כל הזמן".
- את כותבת?
"כילדה כתבתי המון. היום לא. השאיפה שלי היא לצאת מהקופסה".
- איך זה מסתדר עם להיות חלק מהקאמרי?
"התיאטרון זה האבא. הקאמרי זה מקום שמאוד רציתי להיות בו. אני עושה דברים מאהבה".
- יש תפקידים שאת מחויבת לעשות במסגרת ההתקשרות שלך עם התיאטרון?
"אם יש תפקיד שלא נראה לי, אני אומרת לא, וכבר יצא לי להגיד. אני אוהבת את הקאמרי ומחויבת אליו כבר ארבע שנים".
- בואי נדבר על שייקספיר. הפעם הראשונה ששיחקת שייקספיר הייתה במסגרת תיאטרון הספרייה מיד עם סיום הלימודים.
"הייתה לגרי בילו (המנהל המיתולוגי של בית צבי) את היכולת למתוח את הגבולות שלי. לא האמנתי שאוכל לשחק את שייקספיר. בחיים לא הייתי מלהקת את עצמי לתפקיד. לא האמנתי אז ביכולות של עצמי, אבל השנה בספרייה השפיעה עליי בצורה דרמטית. עשיתי שלוש הפקות במקביל, התנסיתי במגוון של חומרים, זה היה מטורף. יצא לי לומר לגרי שאני לא מאמינה שלקחתי את זה על עצמי אז".
- ומה הוא ענה לך?
"אצלו זה הסתכם בחיוך. הוא לא הרבה במילים".
- משם עברת לשחק בבאר שבע ואז הגיע הטלפון מהקאמרי. ספרי איך זה קרה.
"עמרי ניצן התקשר יום אחד ואמר לי שאיתי טיראן עובד על מחזה ושהם ישמחו לראות אותי באודישן. זאת הייתה התגשמות של חלום. התרגשתי לפני האודישן ועבדתי בעיקר על הנמכת ציפיות. הכנתי את עצמי שלא אקבל את זה. עשיתי את האודישן בערב שבועות ולא סיפרתי אפילו לאימא, שלא הבינה למה לא באתי הביתה לחג".
- פתאום את על הבמה של הגדולים.
"התחלתי לשחק ב'ווייצק' עם איתי, שזו התרגשות בפני עצמה, אחר כך בא התפקיד ב'סוף טוב' (המחזה האחרון של ענת גוב), ותפקיד רדף תפקיד".
- הצלחת להתפרנס?
"בבאר שבע עבדתי כברמנית. בקאמרי כבר לא הייתי צריכה לעבוד בעבודות נוספות".
- איך את בניהול? את מנהלת את המשאים ומתנים שלך?
"לא, הסוכנת שלי. שכל אחד יעשה מה שהוא טוב בו. היום אני מלמדת את עצמי להבין בזה, אבל תמיד הייתי מעורבת".
- את מתמקדת בעיקר בתיאטרון.
"תיאטרון זה הבייסיק בשבילי. אני הולכת לאודישנים לסרטים ולסדרות - עכשיו התחלתי לצלם סדרה שאני עדיין מנועה מלדבר עליה; קמה בארבע בבוקר, מסיימת את הצילומים והולכת להצגה. כל ערב אני על הבמה".
- על התפקיד שלך ב"וויצק" קיבלת בעבר את פרס השחקנית המבטיחה, אבל באופן די תמוה את לא מופיעה כמועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית בטקס פרסי התיאטרון הקרוב.
"זה בסדר".
- ובכל זאת, ליידי מקבת תפקיד משמעותי, וזה בטח מאכזב. נפלת קורבן לפוליטיקה?
"אני לא נכנסת לפוליטיקה. את הפרס שלי קיבלתי בזה שאני עוסקת במקצוע שאני אוהבת. חשוב לי להמשיך ולהתפתח והעיקר - לעבוד. אני גם לא מחוברת לאקטואליה. החדשות עושות לי רע. היום אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לעשות את השינוי אצלי ואני חושבת שהתיאטרון הוא מקום טוב לעשות את זה".
- מה לגבי קולנוע? הצטלמת לאחרונה לסרט "סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה.
"והסצנות שלי לא נכנסו בסוף בגלל אורך הסרט. קולנוע זה משהו שמעניין אותי. אני בטח גם אחזור מתישהו לשירה. בפעם הראשונה אני אומרת שאני יכולה".
- מה הביא את השינוי?
"ההתבגרות שלי. אני לא נותנת לפחד לנהל אותי. אני יודעת שאני יכולה".
אישי: 31, רווקה, מתגוררת בתל אביב
קריירה: התחילה בצוות הבידור של מלון רויאל ביץ', תיאטרון הספרייה, אורנה פורת, תיאטרון באר שבע, וכיום שחקנית תיאטרון הקאמרי עם תפקידים ב"ריצ'רד השלישי", ב"סוף טוב" וב"מקבת'", שרצות בימים אלה
עוד משהו: יצאה בעבר עם אקי אבני ושאלות בנושא אינן מתקבלות בברכה