מה העניין הגדול, זו השאלה שאפשר לשאול בתגובה להד שייצר הסיפור של ג'ייסון קולינס השבוע. כי קולינס, שביום ראשון נהיה הספורטאי ההומוסקסואל המוצהר הראשון שמשחק באחת מהליגות המקצועניות בארה"ב אחרי שחתם על חוזה של 10 ימים בברוקלין נטס, אמנם אכן עשה היסטוריה מבחינה רשמית, אבל בחינה של התרבות הפופולרית בארה"ב - שכמובן מכתיבה את התרבות הפופולרית בעולם המערבי - בהחלט יכולה להעלות את התהייה: האם ההיסטריה באמת מוצדקת?
***
ביום הראשון הקרוב הקומיקאית אלן דג'נרס, לסבית מוצהרת, תנחה בפעם השנייה (הפעם הראשונה הייתה ב-2007) בקריירה האולטרה-מוצלחת שלה את טקס האוסקר, אחד המשדרים הכי נצפים בעולם מדי שנה. שתיים מהדמויות הראשיות בקומדיה הכי מצליחה בטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות, "משפחה מודרנית", הן זוג הומואים שמגדלים יחד ילדה מאומצת - והביקורת הגדולה על הסדרה בתקשורת בארה"ב היא דווקא שהכותבים נמנעים מלהראות חיבה מינית בין שני האבות.
במוזיקה יציאה מהארון היא כבר מזמן דבר שבשגרה שרחוק מלפגוע בקריירות של אמנים: אלטון ג'ון, ג'ורג' מייקל, מייקל סטייפ, ריקי מרטין. וגם בפוליטיקה האמריקאית יחסים הומוסקסואלים/לסביים - כנושא על סדר היום - נעשים בהדרגה חלק מהמיינסטרים; 17 מדינות בארה"ב כבר מכירות בצורה כלשהי בנישואים חד-מיניים בתוך תחומי המדינה, ועוד כמה מדינות, כולל מיזורי מהמערב התיכון השמרני, מכירות בנישואים חד-מיניים מחוץ לתחומי המדינה.
אפילו בספורט הסימנים מראים שהומופוביה היא תופעה שהולכת ונשחקת. לפני שבועיים מייקל סם, הדפנסיב אנד (שחקן הגנה) המעולה של אוניברסיטת מיזורי שאמור להיבחר בדראפט הקרוב של ה-NFL, יצא מהארון. צ'רלס ברקלי, מגדולי שחקני ה-NBA בכל הזמנים והפרשן הכי פופולרי בטלוויזיה האמריקאית (רשת TNT) כיום, משוכנע שהטענה כי ספורט הוא שדה הומופובי היא קודם כל עניין של דעות קדומות. "שיחקתי ב-NBA במשך 16 שנים", אמר ברקלי, "בספורט קבוצתי לאף אחד לא אכפת מה הצבע או הדת או המיניות של שחקן, הדבר היחיד שאכפת לנו ממנו זה אם הבחור יודע לשחק".
במילים אחרות, אנחנו כבר אמורים להיות מעבר לזה. ובכל זאת: המשחק בין הנטס ללוס אנג'לס לייקרס ביום ראשון, שבו קולינס בן ה-35, כדורסלן אלמוני במשך קריירה של קצת יותר מעשור, שיחק 11 דקות ותרם 0 נקודות ו-2 ריבאונדים, לא רק תפס את כל הכותרות, אלא גם השיג רייטינג גבוה ב-60% מהממוצע העונתי של ברוקלין ברשת YES הניו יורקית; וברשת ESPN, שהייתה אמורה לשדר את המשחק מחוף לחוף והחליטה לפני כמה שבועות לוותר עליו לטובת משחק אחר (יוסטון רוקטס-פיניקס סאנס) בגלל העונה הגרועה של שתי הנטס והלייקרס, מנהלים אוכלים את עצמם על ההחמצה.
***
אז האם העניין הגדול מוצדק? במבט ממעוף הציפור על הכיוון שהתרבות המערבית צועדת בו, ברור שלא. התרבות הזאת כבר קיבלה את הקהילה ההומו-לסבית, וניפוח הסיפור של קולינס במובן הזה נובע בעיקר מהנטייה של התקשורת בימינו לסנסציוניות זולה, על אחת כמה וכמה כשקונוטציות מיניות מעורבות.
אבל כשנוחתים חזרה למציאות, הסיפור של קולינס רחוק מלהיות הערת שוליים. גם אם הכיוון של התרבות המערבית ברור, אנחנו עדיין רחוקים מהמקום שבו אנחנו צריכים להיות: מקום שבו להעדפה המינית של אדם אין שום השלכה על חייו. והספורט, שדה שלמרבה הצער תמיד בחר ועדיין בוחר להזדהות יותר עם מלחמה מאשר עם אמנות - נמצא אפילו יותר רחוק מהמקום האוטופי הזה משאר השדות בתרבות הפופולרית. קולינס הזכיר לנו את זה, ולכן במקרה שלו ההיסטוריה גוברת על ההיסטריה.