האוהל שהוקם לפני שבועיים בכיכר רבין, אשר בתוכו מתנהלת פעילות מסחרית של נותני החסות למירוץ המרתון שיתקיים ביום שישי הקרוב ברחובות תל אביב, מעורר את כעסם של תושבים רבים. הביקורת מופנה כלפי העירייה בגין ״מיסחור השטח הציבורי״, ״מכירת החוצות לתאגידים״, ו״פגיעה בסביבת חיי התושבים לשם בצע כסף״.
איני מסנגרת על האוהל, גם בעיני, האסתטיקה שלו מגעילה. הוא מפריע לי בעין כשאני עוברת ברחובות הסמוכים, והוא נוף הרבה פחות נעים להתבונן בו, כשאני שרועה על כסא נוח, על שפת הבריכה האקולוגית. בכלל, כחובבת ומבקרת קבועה בכיכר, אני מסכימה שהוא פגם בהנאה ממנה, בהנאה שלי על על פנים.
אלא שעל המראה והצורה - ממעיטים המבקרים לשוח, הטענה המתפרצת היא ״חברתית״. שופרות הצדק של הסוציאל-דמוקרטיה מוחים על ניצול קפיטל-תאגידי של שטחי ציבור.
מפתיע כי איש מעולם לא פתח את הפה כששנה אחר שנה, במשך עשרות שנים, ״נכבשה״ הכיכר בידי שוק מסחרי אחר - שוק ספרים, ב״שבוע הספר״ המסורתי. יתרה מכך, כשסולק שבוע הספר אל עבר הירקון, ונערך במשך שנתיים ב"גני התערוכה" - מתחם בשולי העיר המיועד לתערוכות מסחריות - קמה זעקה על סילוק פעילות תוססת מלב העיר. ואם תשאלו אותי - בצדק דרשו את השבתו מן הגולה הצפונית למרכז העניינים העירוני.
כיכר העיר נועדה גם לפעילות מסחרית. מה רע בה? והרי כך התפתחה העירוניות מקדמת דנא, ה״אגורה״ קשישא של ערי יוון, היא ערש ה״סיטי״ שממנה צמחה האורבניות.
זו יופיה של ״כיכר העיר״ כמושג - שהנוף בה מתחלף, שהפעילות בה משתנה, שהיא משרתת ופונה לקהל האנושי המגוון שמאפיין את החברה העירונית, ושהוא-הוא מקור כוחה.
כך, בבוקר שבת יתרוצץ בכיכר הנוער על סקטים, ובערב הוריו יתכנסו בה להפגנה; בקיץ יערכו בה מלחמות מים, ובאביב יקום בה שוק פרחים, או ספרים, או - רחמנא ליצלן - קניון מוגן מפני רוח וגשם, בחורף, לספורטאים.
האם הסיבה לקבלת הפנים החמה ל״שבוע הספר״, היא שספרים הם ״תרבות״, ומה שקורה עכשיו באוהל - סחר במיני אביזרים מתעשיית הספורט וטיפוח השריר - אינו ״תרבות״?
ואולי ככה זה - ערכים כמו פלורליזם, אהדת גיוון תרבותי והשאיפה לעירוב שימושים, מתפוגגים, משל מעולם לא שמענו אודותם, כשיש הזדמנות להוכיח ש״חולדאי המושחת מכר את עירנו לעשירים״.