"כמה זניח יכול להיות מי שבסמכותו לטפל ב-10% מאוכלוסיית אזרחי המדינה", שואל השר אורי אורבך, הממונה על המשרד לאזרחים ותיקים. הוא מוחה על התבטאויות נפוצות המטיחות בתפקידו את התואר "המשרד המיותר". מי שטוען כך, הוא סבור, תקוע בעבר. "זקנה מקושרת מיד עם סעד ומצוקה, והמשרד הזה באמת לא מביא כסף, אבל התפיסה הרווחת שזקן הוא חולה, עני וניצול שואה, מיושנת. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בן ה-64, גם הוא עובר תוך זמן קצר לטיפולי, והוא לא זקן, לא חולה, לא עני, וגם לא ניצול שואה. זאת לפני שהזכרנו את שמעון פרס, ועוד נושאי תפקידים בכירים בחברה ובכלכלת המדינה, שגילם נע בין 60 ל-70 ואף יותר. כלומר כולם כבר 'אזרחים ותיקים', או שתוך זמן קצר ייכנסו להגדרה זו".
"בעבר אדם חסך לפנסיה שאמורה הייתה לפרנס אותו חמש שנים עד לכתו לעולם שכולו טוב", מזכיר לנו אורבך, "והיום, אותה כמות כסף, אמורה להחזיק אותו לפחות 15 שנים, וזאת בלי שמנגנוני החיים - הציבוריים, הפיננסיים והלוגיסטיים - שינו את מהותית את המבנה והתפקוד שלהם, כפי שהיה נדרש בהתפתחות כה דרמטית. המשמעות המזדקרת היא עתיד של מחסור, מצוקה ועוני לפנסיונרים". מסיבה זו מקדם בימים אלה משרדו של אורבך הצעה שתכליתה לחבר את המצוקה הכלכלית המסתמנת הזו של האזרחים הוותיקים, עם מצוקת האזרחים הצעירים, וזאת דרך שוק הדיור (ראה מסגרת).
צל של פנסיונרים
"מי שעדיין סבור שהעולם שייך לצעירים צריך להתעדכן", טוען אורבך. יש לו טענה נגד תכנון עירוני שמתחשב בכל הגילאים, מלבד באוכלוסייה המבוגרת. דבר זה דוחק אותם להתרכז במתחמי דיור מוגן, שבדרך כלל נבנים בשולי הערים ומקשה עליהם להישאר בדירותיהם, בסביבה שבה חיו את חייהם עד הפנסיה, ולהמשיך להיות חלק מהחברה הפעילה. "ראשי הערים צריכים להתעורר - 'עיר לצעירים' או 'עיר לילדים' זו מחשבה של עבר". ככל שזה ישמע מוזר, לדידו של השר "העולם כבר לא שייך לצעירים, ראשי ערים שחושבים שהעיר צריכה להיות מתוכננת לזוגות צעירים ולילדים, תקועים בתפיסות שהיו נכונות לפני 50 שנה. העתיד שייך לזקנים".
- מה היית מצפה שיהיה אחרת, כדי שעיר תתאים גם למבוגרים?
"דוגמא אופיינית היא הספסלים ברחובות העירוניים. אדריכלי עיר, שאחראים על ריהוט החוצות, יביאו באופן אינטואיטיבי בחשבון את הצל שיוטל על הספסל בשעות אחר הצהריים, כי זה הזמן שבו יבואו להתיישב התושבים העובדים, עם או בלי ילדיהם, אחרי שחזרו מעמל יומם. את שמש הבוקר, המוטלת על הספסל בשעות שהפנסיונרים, שאינם עובדים, יוצאים מביתם לרחוב, לא מביאים בחשבון. כך, שאפילו את ספסלים, שמבחינה הדימוי הרווח בציבור הם ריהוט שמיועד למבוגרים, המתכננים לא מתאימים לצרכים שלהם. לכל ראשי הערים ברור שצריך שבילי אופנים, שהם אמצעי תחבורה שפונה בעיקר לאוכלוסייה בריאה וצעירה, ושצריך גני שעשועים עם נדנדות וקרוסלות. הם משקיעים משאבים רבים כדי שהגנים בטוחים לפעילות ילדים, אבל אותם ראשי ערים, לא יחשבו לתכנן מסלולי פטאנק נוח (מעין משחק כדורת שמקורו בצרפת), שהוא שעשוע ופעילות חוץ שמתאימה למבוגרים".
זה מאה שנה, אנחנו מקבלים בכל עשור עוד 2.5 שנים לממוצע הגיל שבו בני אדם הולכים לעולמם. אוכלוסיית העולם מתבגרת, ואלה לא בדיוק חדשות. בישראל עשירית האוכלוסייה (830 אלף אזרחים) הם בגיל פרישה, ותוך 15 עד 20 שנה, אזרחים מבוגרים, כלומר מי שעברו את גיל הפנסיה, יהיו 15% מאוכלוסיית המדינה. "הגירעון האקטוארי" הוא אחד האיומים - ואם תרצו האתגרים - שמעסיקים מדינות בעולם כולו. במערב, שבו הילודה מצטמצמת, האיום גדול יותר, אבל גם בישראל שבה עוד יולדים ילדים לרוב, המציאות החדשה מזמנת בעיות, אלא משום מה, אולי בגלל שכולם חוששים מהמצב הזה, הזקנה מודחקת לשוליים, גם של מי שכבר מתקרב אליה ממש.
- גם בין ראשי הערים, יש כאלה שמתקרבים לגיל הפנסיה. מה גורם להתעלמות?
" אף אחד לא רוצה להיות 'עיר של זקנים'. זה לא סקסי, כך שבראש וראשונה זו בעיית דימוי. בגלל זה למשל מציבים ברחוב בשמחה שלט 'ילדים חוצים', אבל שלט 'זקנים חוצים', זה כבר משהו אחר לגמרי. שלט כזה יפגע ב'מיתוג', כן במיתוג, של העיר. מה שמעודד הוא היא שתיכף לא תהיה ברירה אלא להתחשב ולהתייחס למבוגרים. המציאות תכתיב את זה כי פשוט יהיו הרבה יותר זקנים, בתוחלת החיים של היום, הזקנה היא תקופה ממושכת יותר מילדות, זו אוכלוסייה שהגידול שלה דרמטי, היא גדלה פי שלושה מכל אוכלוסייה אחרת".
- ומה יקרה אז?
"אז תהיה בעיה. כי השכונות שמתוכננות היום מיועדת למשפחות, ולא רק מבחינת גודל הדירות. השכונות מתוכננות כך שיש הפרדה בין בית המגורים למקום שבו צורכים את צרכי היום-יום. לאדם מבוגר, וככל שהוא מבוגר יותר, כך זה נכון יותר, לא נוח להיכנס למכונית (אולי הוא כבר לא נוהג), לנסוע לקניון, להיכנס לחניון התת-קרקעי ולעלות ממנו לסופרמרקט כדי לקנות ירקות, לחם וגבינה. הנגישות היא עקרונית. ביקשנו לקבוע תקנה של חניה חינם למי שגילו יותר מ-70, ולצד זה צריך לדאוג שאפשר יהיה גם להגיע ברגל לצרכי יום-יום. בשביל זאת צריך לשנות את היחס למדרכות בעיר. היום ההעדפה הברורה היא לכלי הרכב, ואת הולכי הרגל שמים במקום שני. עובדה, אם נופל עץ על הכביש, כולם - המשטרה, מכבי האש, והעירייה אצים-רצים לפנות אותו. אבל מה אם הוא קרס על המדרכה? אז אותו מבוגר, עם ההליכון שלו שנתקל בו, יצטרך לרדת לכביש כדי לעקוף את המכשול. ולמי אכפת?"
- אולי הפתרון הוא תחבורה ציבורית יותר נגישה?
"האפליה מגיעה גם לתחום תכנון התחבורה. ההשקעה המרכזית היא בתשתיות שלא קשורות לצרכים של מבוגרים. הרבה קווי אוטובוס נוסעים בתכיפות גדולה בשעות שבין שבע לתשע, כדי להביא אנשים לעבודה וילדים לבית ספר, ויש כמובן קווי לילה מתוקשרים לבליינים. אבל כמה קווים נוסעים בשעות שבהן צריך להגיע לקופת חולים? זה ניכר גם בתכנון תחנות האוטובוס, שברבות מהן אין סככה שתצל מהשמש ותגן מהגשם, ולפעמים אפילו אין ספסל. צעירים יכולים לעמוד ולחכות לאוטובוס, אבל עבור אנשים מבוגרים ועבור זקנים זה יכול להפוך את כל העסק לבלתי נעים עד בלתי אפשרי".
- מבוגרים רבים חיים רחוק מילדיהם, והם לא נוהגים בעצמם. תחבורה ציבורית נוחה בשבת, תקל עליהם לבוא לביקור. כשומר שבת בעצמך, מה דעתך על הרעיון הזה?
"ברור לי שהסדרה של היחסים בין דתיים לחילוניים תחייב משא ומתן שבו ייקבעו כללי 'תן וקח' חדשים. מבחינתי, יש אפשרות להחליף תחבורה במסחר. כלומר, אם יובטח צמצום דרמטי של המסחר, ואני מתכוון למסחר שבו הקניות הן בילוי - קניונים, חנויות אופנה וכדומה, בשבתות, אני אתמוך בקיומה של תחבורה ציבורית מתונה בשבת ובחגים. החשש שלי הוא שאז יגיעו חילונים שיתקוממו על 'זכותם לקנות חלב בשתיים בלילה, גם בשבת', ותתחיל סחבת ושחיקה של הגבלת המסחר.
"בכל העולם מוגדרים זמני מנוחה. באיטליה, בצרפת, יש הרבה מקומות שבכל יום בין שתיים לארבע בצהריים, נסגרים. והם לא יפתחו את הדלת לאף אחד, אפילו שבדיוק באותו רגע יגיעו תיירים. 7 ימים בשבוע ו-24 שעות ביממה זה מחזור פעילות של בית לוויות, לא של עסק. האורבניזם החדש צריך להביא בחשבון גם את זה: שעות מנוחה, ימי מנוחה לעסקים, כמו שפעם היו ימי שלישי אחר הצהריים למכולות, וימי שני למספרות".
וגרו יחדיו זקן וצעיר בדירה מפוצלת בעיר
ל-87% מהאזרחים הוותיקים יש דירה משלהם. מצוקת הדיור שלהם אינה דחופה, אבל רבע מהם (25%) גרים לבד. בדרך כלל הם גרים בדירה שגדולה עליהם, כלומר הרבה חדרים, מטבח, סלון ושטחי שירות שמתאימים לתפקוד משפחה. הדייר המבוגר, בין אם הוא בודד, אך גם כזוג, מתקשה לתחזק את הדירה, בזמן ובכסף. זו מעמסה מיותרת, משום שהשטח לא מנוצל, והדבר מכביד גם מבחינה כלכלית.
"תופעת 'סבא בום'", כפי שמכנה אותה השר, מאיימת באופן מובהק על יישובים במועצות אזוריות כפריות שנבנו בבת אחת. משום שהקימו והתיישבו בהם משפחות מאותה שכבת גיל, בדרך כלל בבתים צמודי קרקע ששטחם גדול, ההתרוקנות שלהם גם היא מתרחשת בבת אחת. דירות שגדולות על בעליהן יש גם ביישובים עירוניים, ואורבך מנסה לחבר את מצוקת המבוגרים עם מצוקת הדיור של שכבת הצעירים, בהצעת חוק שתתיר לפצל דירות שגודלן יותר מ-100 מ"ר, כדי לפנות בתוכן יחידת דיור שתתאים לדייר צעיר.
"פיצול הדירות יקים ערוץ הכנסה למבוגרים שישכירו את היחידות המפוצלות, ויוכל גם לפתור באופן מסוים את הבדידות בבית הגדול והריק", מאמין אורבך. סקר שיבדוק היתכנות של הרעיון יוצא לדרך החודש, ומגעים בעניין כבר מתקיימים עם משרד השיכון.
ההצעה של אורבך היא מענה להצטמצמות מלאי הדירות, בגלל התארכות משך החיים הממוצע. אם בעבר הדור שהלך עולמו הוריש לבניו את הדירה, היום לפעמים גם הנכדים מתחתנים, מולידים ילדים, וסבא וסבתא שלהם עדיין לא "מפנים את הדירה".
בית האבות של רשת משען ברמת אפעל כבר מיישם היום מהלך דומה, המשלב דיירים צעירים וזמניים עם המבוגרים הקבועים. באפעל, סטודנטים שוכרים בבית האבות, דירה בתעריף מוזל, 1,800 שקל בחודש, ותמורת זאת מחויבים לעשות עבודות שונות בשירות הדיירים והבית.