בפעם הראשונה שאיתי אנגל הגיע לבוסניה, הוא נקלע לקרב יריות שבמהירות התפתח לירי פגזים. "הם נחתו לא רחוק ממני, ובגלל רעש הפיצוץ וההדף איבדתי את זה, כשלתי, נפלתי על הרצפה ולא יכולתי לתפקד. פחדתי. שכבתי על הרצפה דקות ארוכות, והייתה בי תחושה קשה שאני צריך להודות שאין לי את זה. אחרי כמה דקות הרמתי את העיניים, ראיתי בחור הולנדי, גדול ושרירי, וכשאני שכבתי ככה מבוהל מנסה להצטנף, הוא אמר 'או-אה, יורים שם, בוא נלך לראות'. אמרתי לעצמי: 'זה גבר'.
"זה היה רגע מאוד קשה, כי מעבר לפחד שהרגשתי, הבנתי שהדבר שחלמתי לעשות כנראה לא מתאים לי. רציתי לצאת משם ולחזור הביתה, הבעיה הייתה שהיה יותר מסוכן לצאת מסרייבו מאשר להיכנס אליה, מאחר והיו ביציאות מהעיר צלפים ונהרגו שם המון אנשים, אז נשארתי.
"ביום הראשון נשארתי במלון ופחדתי, ביום השני עשיתי ניסיון ויצאתי לכמה שעות, ופתאום הרגשתי שנפתח כל העולם. קיבלתי אומץ, הסתובבתי באזור, אנשים התחילו לדבר איתי, וכל מה שחלמתי וחשבתי שאמור לקרות באמת קרה. הייתי אמור להישאר שבועיים, אבל נשארתי עוד כמה שבועות, וגיליתי, להפתעתי הגדולה, שאני מצליח לתפקד טוב במקומות האלה. אנשים נפתחו אליי כי אני לא נראה שרירי ומאיים, לא נראה לוחם, אז לקורבנות היה נוח להכניס אותי לסיפורים שלהם. הבנתי שכל חיסרון שלי הוא בעצם יתרון".
- הרגשת שאתה חי את ההיסטוריה?
"הבנתי שאני בנקודה שבה מתרחשת היסטוריה, ואלה שחווים את ההיסטוריה מדברים איתי ומשתפים אותי במה שעובר עליהם. בנקודה הזאת משהו מהפחד זז הצידה, ונשארתי לחיות ולחוות עם הקורבנות עוד מספר שבועות. רצתי איתם ברחובות כדי לברוח מהצלפים, הייתי איתם במצור, לא היה כמעט אוכל, וגיליתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, להיות עיתונאי שנמצא בשטח, למרות הרגעים המפחידים. בסך הכול, בחבילה כולה היה משהו שמאוד שווה להתגבר על הפחד בשבילו".
לאחר שובו לארץ הפך אנגל לעיתונאי הצעיר ביותר שקיבל את פרס סוקולוב, על עבודתו בבוסניה.
- מה מושך אותך למקומות המסוכנים ביותר בעולם?
"כששומעים סוריה, לבנון, רואנדה וקונגו חושבים על הרג ומלחמה והכול נכון - יש זוועות וסכנות והרג, אבל כשאתה מגיע למקומות האלה אתה מגיע גם לתרבות, לאנשים, לדת, אתה נפתח לעם ולא רק ל-M16, חוליות וקרבות. יש לך מול העיניים הוויה, היסטוריה, וזה מבחינתי פרס גדול. אם הייתי עוסק במשהו אחר, בחיים לא הייתי מגיע למקומות האלה".
אני לא מצלם ובורח
אנגל טוטאלי בעשייה שלו, חי במשך שבועות ולפעמים אפילו חודשים ארוכים צמוד לצדדים השונים לסכסוך. אוכל איתם, ישן איתם, שומע את השפה ואת המוזיקה שלהם, הופך לחלק מהם. כך למד להכיר מקרוב את החיים בעיראק, פקיסטן, אפגניסטן, צ'צ'ניה, רואנדה, קונגו, בוסניה, קוסובו, לבנון ועזה.
הוא פיתח לעצמו הרגלים לחיים בסכנה. "אם מישהו אומר לי 'בזכותך הבנתי מה קורה באפגניסטן, סוריה או בוסניה', אני מאושר מזה. זה נותן לי המון כוח, כי אני לוקח מאוד ברצינות את העובדה שאני זה שמספר את הסיפור של האנשים האלה.
"בכל המקומות אני משתדל ללכת לכל הצדדים - כשהייתי בקרואטיה שהיתי זמן מה עם הקרואטים, ואז קיבלתי תחושה שהסרבים הם הרעים ולא פתרתי את עצמי מאי הנוחות הזאת, אז הלכתי לסרבים ושמעתי גם את הסיפור שלהם. שום דבר הוא לא שחור ולבן.
"הבעיה של עולם התקשורת היא שהוא לא מספיק סבלני כדי לספר את הסיפור כולו, כל מה שאנשים רוצים זה חלוקה זריזה של מי שחור ומי לבן, מי טוב ומי רע, והתקשורת תספק את זה בדרך כלל. אני בודק את כל הצדדים של הקונפליקט, ולכן כשאומרים לי 'אחרי עשר דקות של כתבה שלך חשבתי שהבנתי, אבל מה שהבנתי הוא שהתבלבלתי לגמרי', אני רואה את זה כמחמאה גדולה, כי זה בדיוק העניין".
- בחרת בחיים מלאי אדרנלין.
"גיליתי שאני מתפקד טוב במצבים של אדרנלין גבוה. כשאני נוסע למקומות האלה, אני עובד לבד - אני הצלם, אני המקליט. זה עוזר לי, כי בעצם זה שאני מחזיק את המצלמה יש לי משהו להתעסק איתו, ואז אני לא נכנס למחשבות והרהורים. אני חייב להעסיק את עצמי, לא לחשוב יותר מדי. ברגעים הכי אינטנסיביים אני משתדל לא לחשוב, אלא רק לפעול, והצילום עוזר לי. דווקא ברגעים האלה אני מצלם הכי טוב".
- איך בכל זאת רואים אותך בכתבות שלך?
"אני נותן למקומיים לצלם אותי, זה מאוד עוזר לשבור את הקרח. זה נותן להם תחושה שאני סומך עליהם, ואני חייב שהסביבה שאני חי בה למספר חודשים תקבל אותי. אני לא מגיע, מצלם ובורח, אני עושה תיעוד דוקומנטרי. צילמו אותי טליבאנים, שיעים, סונים, כורדים, קונגולזים, רואנדזים, צ'צ'נים, פקיסטנים ועיראקים. אני לא מצלם את המנהיגים, הרמטכ"לים, השרים וראשי הממשלה, אני חי בעולם שבו המהפכות באות מלמטה, והאנשים למעלה לא מעניינים. אלה יגידו לך משפטים קבועים שלימדו אותם להגיד. אנשי המהפכה הם העניין, איתם אשתה את הקפה".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס".