המון האדם בהפגנת הענק בירושלים מילא שלשום (א') בערב את הפלזמות שהקיפו את יונית לוי, באולפן מהדורתה המרכזית בחדשות 2.
הנושא פתח את החדשות ודרש דיון על נושא השוויון בנטל. תחילה עם יאיר לפיד ואחר-כך - כנראה מחוסר רצון של שר האוצר להתעמת - ראיון עם ח"כ אריה דרעי.
אחרי הכול, יודעים לוי ועורכיה נפש קהלם. המגישה לוחצת על לפיד בשאלה מדוע נוסח החוק המקודם באופן כה רך, מדוע כשל במשימתו להשגת שוויון אמיתי. את דרעי, לעומתו, היא שואלת על מה הזעם - הרי לא באמת ילכו אנשיו לצבא.
כמתבקש ממנה, מתייצבת לוי כאופוזיציה לשני מרואייניה, אך היא מצליחה לעשות זאת מבלי להחליף צד בכלל. כמו לפיד או דרעי, שמגיעים תמיד אל המסך כדי לשכנע עוד יותר את קהל מצביעיהם הכבר משוכנע, גם לוי יודעת מי הציבור שמעניק לה את המנדט שלה מדי ערב - ואין בתוכו ולו חרדי אחד.
וכך, על-פי הפרקטיקה הנהוגה, ייפרסו הכתבים, ובהם סיון רהב-מאיר שתצומצם בפרשנותה, יצולמו חרדים מקוננים מזווית צילום אנתרופולוגית, ואל האולפן יובל החרדי שמניח את דעתם של הלא חרדים יותר מכל. עם תום החדשות נשוב להקפיץ כבדים בשמנת בתוכנית הבישול המרכזית.
בין 300 אלף ל-600 אלף (על-פי ההערכות של הגורמים השונים) חרדים נכחו שלשום בעצרת הגדולה בכניסה לירושלים. עם התפזרותם לבתיהם, קשה להאמין שמישהו מהם נמנה בשעה 20:00 בערב עם 668 אלף הצופים של חדשות 2 או עם 310 אלף הצופים של חדשות 10.
הם אינם צופים, לכן אינם קונים את מה שיש לערוצים למכור בפרסומות. לכן, אם יש משהו שהוכיח שוב סיקור האירועים ביום ראשון, הוא שהפריים-טיים של הערוצים המסחריים הוא אכן מה שאנחנו אוהבים לכנות מדורת השבט. אלא שהשבט שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, מצומצם הרבה יותר ממה שאנחנו אוהבים לחשוב.
גזירת הניכור
האש המחממת את מעט יותר ממיליון בני השבט, בוערת מדי ערב בין השעות שמונה בערב לשעה לפני חצות. לאורה אנחנו מתעדכנים, ותפיסתנו באשר למציאות בה אנחנו חיים מתעצבת.
אין סביב המדורה מקום לאיש מבין שבעת המיליונים האחרים. המרכז התקשורתי שאנחנו מכנים אותו "ישראלי" יכול לחבק זר, אם הוא משחק בכלליו - ערבייה שמבשלת נהדר, חרדי שמוכן לקחת חלק בתחרות שירה. אך כל אלה רק מחזקים את הלך הרוח שהפך למיינסטרימי, שהוא חילוני הרבה יותר מקהלו, ולצד זה גם יותר לבן, ליברלי וגברי ממנו.
מהדורות החדשות, כמו גם התוכניות המשודרות אחריהן - ריאליטי או אחרות - משדרות במידה רבה לישראלי של פעם, שהוא טוב יותר, כך מניחים שם, מהישראלי של היום. במציאות כזו, ערך השירות הצבאי הוא ערך עליון ובלתי מעורער.
הפריים-טיים יכול להתגמש בקצותיו לקראת ערכים כאלה או אחרים, אך רק קו אדום אחד הוא בלתי עביר - הציונות. וכשעורכי המהדורות המרכזיות ניצבים אל מול מאות אלפי אנשים שמצהירים כי אין להם עניין בצבא וכי - כאילו במפתיע - אינם ציונים, זה נוגס בהם בדיוק בעקב האכילס.
בנקודת המפגש ההיא, ברור בדיוק באיזה צד הטלוויזיה הישראלית, וברור גם כי איש מבין צופיה לא יקבול על היעדר אובייקטיביות. מרגע זה נגזר על הציבור החרדי להתרחק מהמחנה.
האירוניה היא שהחרדים לא בחרו שלא להשתייך לשבט - למועדון המיליון -משעה שנמלטו מהשירות הצבאי (בהכשר של המדינה, חשוב להזכיר). גם לא מרגע שהעדיפו את תורת אברהם, יצחק ויעקב על תורתו של הרצל. נדמה כי החרדים גזרו על עצמו ניכור, ביום שהחליטו לא להכניס לביתם את הטלוויזיה.