בחברה הישראלית רבים מניחים כי אם אדם הוא פרופסור, הוא בוודאי אישיות מיוחדת ללא פגם. החיבה שלנו והיחס המיוחד לאקדמיה ולהשכלה הגבוהה נוטעים בנו תקוות כי מדובר באנשים עילאיים שהליך קבלת ההחלטות שלהם טהור ונקי משיקולים זרים. והנה, מתברר שלא כך הדבר באקדמיה.
רוב החברים (ארבעה מתוך שבעה) בוועדה-לתכנון-ותקצוב (ות"ת) של המועצה-להשכלה-גבוהה (המל"ג), הם אנשי סגל אקדמי אוניברסיטאי בכיר (ולסטודנטים אין ייצוג בוועדה). שריון של רוב לאנשי אקדמיה מהאוניברסיטאות בוועדה נועד אמנם להשיג אי-תלות שלה בגורמים חיצוניים, אך אחת מתוצאותיו היא ניגוד-עניינים בקרב חברי הוועדה בעת חלוקת התקציבים; ניגוד בין קידום ענייניהם של מוסדות אקדמיים מסוימים והסגל האקדמי הבכיר לבין עניינו של הציבור בכללותו וציבור הסטודנטים בפרט.
הסטודנטים בישראל מממנים היום כ-20% מתקציבי מערכת ההשכלה הגבוהה; סטודנטים שחולמים לבנות לעצמם עתיד במדינתם. מתוך כספים אלו, הוועדה-לתכנון-ותקצוב מעבירה מדי שנה סכומי עתק, של כ-600 מיליון שקל ל"תקציבי הבראה" של האוניברסיטאות. בכסף הזה אפשר היה להוריד לכל אחד ואחת מהסטודנטים את שכר הלימוד בכ-3,000 שקל; וגם לחלק מלגות לימודים מלאות ל-60 אלף סטודנטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולצמצם פערים כלכליים וחברתיים. עם מאות-המיליונים האלה אפשר היה גם לבנות 25 אלף מעונות-דיור, והרשימה עוד ארוכה.
וזה מתקשר גם לפנסיות שלנו - כלכלנים חוזים כי הפנסיה בעתיד הלא רחוק, לא תספיק לדור הצעיר למחיה בכבוד. והנה, בזמן שאנו חוששים לעתיד הסטודנטים, בוקר אחד אנו מגלים - בחשיפה של "גלובס" - כי 9,200 עובדים וגמלאים בשלושת המוסדות האקדמיים הבולטים בישראל (האוני' העברית, הטכניון, ואוני' ת"א) נהנים וייהנו מפנסיה תקציבית שמנה. כלומר, סכומי הכסף (כולל התשלומים שלנו) שהולכים כביכול ל"תוכניות הבראה", מאפשרים לאלפי "מקורבים" ליהנות מאיכות חיים שרובנו, הצעירים, לא נזכה לה כאשר נגיע לגיל שבו נזדקק לה יותר מכול.
התנהלות חסרת אחריות של האוניברסיטאות והעלמת-עין מצד הממשלה, הביאו את האוניברסיטה העברית לגירעון תזרימי של 220 מיליון שקל; וגם מצבן של יתר האוניברסיטאות אינו מזהיר. אבל נראה כי איש לא באמת מודאג; כי בסופו של יום יהיו מי שימלאו את הבור - הסטודנטים. הם, הצעירים, ייאלצו לפצות על מחדלים של האחראים שהיו צריכים לקדם את האינטרסים של הציבור הרחב, ובחרו שלא לעשות זאת.
הנתונים שפורסמו בשבוע שעבר על הפנסיות התקציביות חסרות האחריות שמחולקות במוסדות להשכלה הגבוהה, מצביעים על כך שהמצב רק ילך ויחמיר. ברור לכול, כי הסטודנטים לא צריכים לממן את ההשתוללות התקציבית חסרת המעצורים הזו; יתר על כן, הם אלה שצריכים ליהנות מההטבות ומההקלות שהמדינה מעניקה למוסדות ההשכלה הגבוהה. כך יוצא, שבמקום לעודד השכלה גבוהה ואיכותית, המדינה מעודדת קבוצות אינטרסים לשמר דפוסים קיימים של חלוקת משאבים בלתי-צודקת, שמעמיקים פערים חברתיים ובין-דוריים.
לא נשב בחיבוק ידיים
התאחדות הסטודנטים שמה לעצמה למטרה לקדם את הזכויות של כלל הסטודנטים בישראל. זהו הארגון הבלתי-תלוי היחיד שמייצג 300 אלף סטודנטים בארץ, המממנים מכיסם, ולצערנו גם מכיסי הוריהם, את ההשכלה הגבוהה בארץ. עד עתה לא ברור לנו, איך ייתכן כי לארגון היציג היחיד של ציבור הסטודנטים אין ייצוג כלל בוועדת-התקצוב-והתכנון של המועצה-להשכלה-גבוהה.
לכן, החלטנו כי לא נשב בחיבוק ידיים בעוד ארגונים המתוקצבים מכספי ציבור מתנהלים בחוסר אחריות ובחוסר שקיפות על-חשבוננו. מה שמונע את השינוי במצב האבסורדי הזה הוא האחיזה האימתנית של ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בגרונם של ההשכלה הגבוהה והסטודנטים בישראל. נמשיך להיאבק על מקומנו הראוי בכיסא מקבלי ההחלטות, כדי להגן על זכויותינו ועתידנו, כי איש כנראה לא יעשה זאת בשבילנו.
הכותב הוא יו"ר התאחדות
הסטודנטים הארצית