ראתי בעיון את המאמר "מי ישלם את ההפסדים של בנק ישראל?" (עמית טסלר, "גלובס", 26.2.2014). בנושא אחד אני מסכים איתו ללא צל של ספק: נגידי בנק ישראל, פישר ופלוג, גרמו וגורמים נזק בלתי הפיך לכלכלת המדינה, ואם הם היו מנהלים של חברה עסקית מן הראוי היה לפטרם.
במחשבה נוספת אסכים גם למונח "סבסוד אגרסיבי" שמופיע במאמר, אך בזה מסתיימות ההסכמות בינינו. סבסוד אגרסיבי על-ידי בנק ישראל אכן קיים, אך השאלה היא את מי בדיוק הוא מסבסד? האם הסבסוד תומך בתעשייה, או שמא ב"יציבות" הבנקים - ציפור נפשו של פישר, ומטבע לשון שגורה בפי ראש ממשלתנו, המשמשת להסחת הדעת ממצבנו האמיתי?
האם הסבסוד נעשה באמצעות רכישות אקראיות וזניחות של דולרים מפעם לפעם, או שמא באמצעות שמירת פערי ריבית אסטרונומיים ביחס לכלכלה המערבית?
ארשה לעצמי להציג זווית ראייה שונה לזו שהוצגה במאמר. סטנלי פישר מונה לנגיד בנק ישראל במאי 2005. לחובבי הנוסטלגיה אציין, שבזמן מינויו לנגיד הבנק היה שער החליפין של הדולר סביב 4.6 שקלים, ושער האירו סביב 5.6 שקלים. ריבית בנק ישראל עמדה על 3.5%, לעומת ריבית של 3.25% של הפדרל ריזרב, ושל 2% של הבנק המרכזי האירופי (ECB).
במהלך השנתיים הראשונות של כהונתו הלך פישר עקב בצד אגודל אחרי ריבית הפד, ושמר על פער ריבית זניח ביחס לריבית זו ולריבית ה-ECB. בפרוץ המשבר הגלובלי הקדים פישר את עמיתיו בארה"ב, והוריד את שערי הריבית, אך מהר מאוד קיבל רגליים קרות, והעלה את "יציבות הבנקים" לראש סדר העדיפויות, תוך יצירת פערי ריבית אדירים בין ריבית בנק ישראל לשתי הריביות האחרות.
במדיניותו זו הקריב פישר את התעשייה הישראלית על מזבח מנהלי הבנקים וטיפוח האגו של ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר, שפמפמו לכולנו אמירות חסרות תוכן על חוזקה של הכלכלה הישראלית ועל יציבותה הכלכלית.
החל מהרבעון הראשון של 2009 ועד היום שומר בנק ישראל על פערי ריבית מהותיים ביחס לריבית הפד, של פי שלושה עד פי שבעה (300% עד 700% יותר). מדיניות זו מעוותת את שוויו האמיתי של השקל ביחס לדולר ולאירו, ומכרסמת בחוסנה הכלכלי ארוך-הטווח של מדינת ישראל.
מה הקשר ליציבות הבנקים?
מדיניותם המתמשכת של ראשי בנק ישראל , פישר וממשיכת דרכו פלוג, הפכה את השקל הישראלי לבריון העולמי, וכדרכם של בריונים, היחס בין השרירים לאינטליגנציה פועל בכיוונים מנוגדים. הם עושים הרבה רעש ונזקים, ובסופם קורסים.
אני גם נוטה להסכים עם כותב המאמר שמהתחזקות השקל נהנים בעיקר הספקולנטים.
אבל מה הקשר בין שיעור הריבית ליציבות הבנקים? בכל פרסומי בנק ישראל בשנים האחרונות מביע הבנק את חששו מכך שביום שהריבית תעלה, יתקשו בעלי המשכנתאות לעמוד בהחזרים, ויעמידו את יציבות הבנקים בסכנה. לכן הוא נמנע ככל הניתן מלהוריד את הריבית, כדי לא לעודד לקיחת משכנתאות שתסכן את היציבות ביום שהריבית תעלה.
אז מי בדיוק מסבסד את מי? בנק ישראל את התעשייה, או התעשייה את יציבות הבנקים?
לפני שנים לא רבות קיבלתי אני, היצואן, 4.6 שקלים על כל דולר יצוא. היקף היצוא של התעשייה הישראלית בשניים האחרונות הוא בין 40 ל-50 מיליארד דולר לשנה. הפסד ההכנסות למשק עקב "חוזקו" של השקל ביחס לדולר ולאירו מסתכם להערכתי ביותר מ-200 מיליארד שקל בחמש השנים האחרונות.
המשמעות של שקל חזק לאורך זמן היא קיפאון מוחלט בהשקעות בתעשייה, והפסד הכנסות ממסים בעשרות מיליארדי שקלים. מספר המועסקים בתעשייה ירד בשנים האחרונות, ושיעור המועסקים בתעשייה מכלל המועסקים במשק צנח באופן מהותי, וזאת עוד לפני מימוש החלום להכניס את החרדים למעגל העבודה.
תעשייה היא ריצה למרחקים ארוכים, לא זבנג וגמרנו. התעשייה מושפעת ממגמות ארוכות-טווח ולא ממגמות נקודתיות. ההחלטות של היום ישפיעו רק בעוד כמה שנים, וניצני הנסיגה שצצים היום הם תולדה של מדיניות והחלטות שהתקבלו לפני כמה שנים. תעשייה שלא צומחת ולא מתחדשת, סופה להיעלם, ויחד איתה ייעלמו גם המשרות.
כתעשיין המייצא ביותר מ-75 מיליון דולר לשנה, ברצוני לשתף בתחושותיי בשנים האחרונות, ובאני מאמין שלי. להיות תעשיין בישראל זה חיידק. אני נדבקתי בו לפני 30 שנה, 30 שנה של בנייה, יצירה ועשייה.
30 שנה שבהן הדבר הראשון שאתה חושב בכל בוקר, בהנחה שהצלחת לישון בלילה, זה שעוד מעט מרימים את השלטר במפעלים, וההוצאות מתחילות להצטבר, ללא שום קשר לכמה תצליח לייצר, כמה תצליח למכור, האם יש שביתה בנמלים, האם יש חומרי גלם או חסרים, האם יש הזמנות או טרם הגיעו.
קיום תעשייה בישראל הוא דבר הכרחי לקיום החברה הישראלית. תעשיה היא אבן היסוד התומכת במדינה. התעשייה בישראל פועלת בתנאים קשים, ובחיסרון מובנה מול התחרות הגלובלית.
כל תעשייה בעולם מבוססת קודם כל על שוק ביתי, ולאחר מכן על שוקי יצוא.
איזה שוק מקומי יש לנו? שמונה מיליון צרכנים. כמה זה שמונה מיליון צרכנים? שתי שכונות בשנחאי? חצי מפריז? בשביל לספק את צורכי השוק המקומי צריך בית מלאכה, ולא מפעל, ומטבע הדברים, בעידן הגלובליזציה והאינטרנט, לבית מלאכה אין שום סיכוי מול היבוא.
לכן, כדי להקים מפעל בישראל צריכים להיות קודם כל ציונים וגם "משוגעים". השפויים מקימים מפעלים בשוקי היעד.
מקובל לחשוב שהמדינה "תומכת" בתעשייה, עוזרת, נותנת "מענקים", רוכשת דולרים ועושה כל שלאל ידה "לעזור" לתעשיינים. אבל כל עוד הציבור והממשל לא יפנימו שהתעשייה תומכת במדינה, ולא המדינה תומכת בתעשייה, המצב ילך ויידרדר.
הממשל וגם הציבור צריכים להבין שהתעשיינים הם הלקוחות של המדינה, ולא משרתי המדינה. בכל ארגון כלכלי הלקוחות עומדים בראש סדר העדיפויות, ללקוחות נותנים שירות ומחזרים אחריהם, לא בועטים בהם.
לצערי, התעשיינים מתחילים להתעורר בהדרגה "מהחיידק" התעשייתי, מי מחוסר ברירה ומי מחשיבה מקדימה. כל מפעל שמועבר מישראל לחו"ל לא יחזור עוד לעולם, כל מפעל שנסגר בישראל לא ייפתח שוב לעולם, וכל מפעל שמוקם בחו"ל, על-ידי תעשיינים ישראלים, בסופו של דבר יעתיק את הייצור מישראל לחו"ל. אין דרך אחרת. עם ציונות כבר מזמן לא קונים במכולת, ולא מחזירים חובות.
אם לא נתעורר בזמן, נמצא את עצמנו במהרה בימינו במדינה של פקידי אוצר ובנקים, שינהלו את כספיהם של אנשי "תורתם אומנותם".
ולסיום, כל עוד בנק ישראל לא יצהיר באופן ברור וחד על מדיניות ארוכת-טווח שתכלול התאמת שיעור הריבית למקובל בארה"ב ובאירופה, ותמיכה בשער רצפה (ראה מקרה שוויץ), מתוך הכרה בחשיבותה ובתרומתה של התעשייה למשק הישראלי, אזי לא יבוצעו השקעות חדשות, והתעשייה תיסגר מפעל אחר מפעל, ואיתם כל אותן המשרות.
*** הכותב הוא בעלים של מפעלי תעשייה בישראל ובחו"ל