מהו החוט המקשר בין רופא בחדר מיון, קולומבוס מגלה הארצות, אלברט איינשטיין, אסטרונאוט וספורטאי אולימפי? כל האנשים הללו, אומר פרופ' מרווין צוקרמן, החוקר המוביל בעולם בתחום הפסיכולוגיה של הריגוש, זקוקים לריגושים על בסיס יומיומי. לא רק כתשוקה מכוננת בחיים, אלא כאמצעי קיום בסיסי, כמו מים ואוכל עבור אנשים 'רגילים'.
צוקרמן, 86, פסיכוביולוג וחוקר, היה זה שבודד ופענח לראשונה את האישיות של מחפשי הריגושים, כפי שהוא מכנה אותם ביותר מ-200 מחקרים ותשעה ספרים. "מחפשי ריגושים הם אנשים שזקוקים לגיוון, לחדשנות, למורכבות ולגירויים אינטנסיביים בחייהם", הוא מסביר בראיון נדיר ל'ליידי גלובס'. "הם יחפשו הרפתקאות וחוויות חושיות חדשות, וישתעממו ויסבלו ממש מעבודות רוטיניות, ממערכת יחסים שגרתית. הם אוהבים חוויות שאנשים אחרים לא אוהבים, והם מוכנים לקחת סיכונים כדי להתנסות בחוויות משנות חיים. הם ייקחו סיכונים חוקיים, סיכונים חברתיים וסיכונים גופניים. אלו החומרים שמהם הם עשויים - גנטית, פיזית, ביולוגית ואישיותית".
איך תאפיין אותם בחיי היומיום?
"הם יבחרו בעבודה אינטנסיבית, מלווה במתח גבוה ובגירויים, כמו מקצועות אכיפת חוק, כיבוי אש וחדר מיון. הם נהנים ממוזיקת רוק בווליום גבוה, מסרטי אימה, ממסעות למקומות אקזוטיים וממסיבות. חיפוש ריגושים יכול להתרחב גם לתחום הפיזי, ולכלול פעילות ספורטיבית לא רגילה, כמו צניחה חופשית, קפיצות בנג'י, מרוצי מכוניות וטיפוס הרים. לעתים אותם סיכונים דווקא ישמשו כחומר בעירה לריגוש".
כמו הרבה תגליות חשובות אחרות, צוקרמן עלה על העניין לגמרי במקרה. בשנות ה-60 המוקדמות צוקרמן, אז פסיכולוג קליני וחוקר צעיר, ביקש לבדוק מה קורה לאנשים שנבצר מהם כל גירוי שהוא. הנסיינים התבקשו לשכב על מזרון אוויר פשוט בחדר חשוך, ללא ניע. החדר היה אטום לרעש, והמונוטוניות הופרה רק בהפסקות אוכל ושירותים. "אי אפשר היה שלא לשים לב שמשתתפי הניסוי הזה היו בעיקר בחורים צעירים, בעלי שיער ארוך וז'קט אופנוענים. נשמות חופשיות שכאלה. לא הבנתי מה להם ולניסוי המשעמם הזה. הסתבר לי שהם הגיעו אחרי שקראו בעיתון שהיו כאלה שחוו הזיות בחדר הסטרילי. כלומר, הם הגיעו מתוך רצון לחוות הזיות או חוויה חושית אחרת. כשדיברתי איתם, גיליתי שרבים מהם התנדבו גם למחקרי סמים הזייתיים וניסויי היפנוזה".
בשלב הבא צוקרמן הכניס אנשים לחדר חשוך ללא גירויים, ובדק מי יוצא מגדרו בהיעדר גירויים, עד כדי תחושת אי נעימות וסבל, ומי נינוח בתוך החוויה. "שאלתי את עצמי האם מדובר בתכונה אישיותית שגורמת לאנשים מסוימים להזדקק ליותר גירויים מגוונים ואינטנסיביים, לעומת אנשים שלא זקוקים לכך או שזקוקים במידה מועטה". מכאן פיתח צוקרמן את סקאלת מחפשי הריגושים, המבוססת על מבחן אישיות של 40 שאלות. הוא כבר לא הופתע לגלות שאותם נסיינים היפים, בעלי השיער הארוך, נמצאו זקוקים לסף ריגוש גבוה.
צוקרמן מחבב את אותם מחפשי הריגושים. "גם אני כזה, זו תכונה שמאפיינת מדענים", הוא מתגאה. "כשהתכונה הזו באה במינון גבוה היא עלולה להביא למוות מוקדם, אבל במידה הנכונה היא מאפשרת התקדמות, חתירה קדימה. היא לא נותנת לך לקפוא על שמריך".
לאורך שנות המחקר שלו מצא צוקרמן שחיפוש ריגושים שולח זרועות לכל אספקט בחיינו. "זה משפיע על רמת הסיפוק מקשרים חברתיים, מקשר הנישואים, מהבחירה בעיסוק בספורט מסוכן, העדפות מוזיקליות, העדפות מזון (לטעום מכל דבר), הטעם באמנות ותרבות, בחירת העבודה והסיפוק ממנה, הומור, יצירתיות ותפיסות חברתיות.
"בתחום המסעות והטיולים, למשל, מחפשי הריגושים יעקמו את האף אם יציעו להם טיול לאירופה הקלאסית, אלא אם מדובר בטראק על הר בשוויץ. הם יחפשו הרפתקאות, חבלי ארץ לא מוכרים, מדינת עולם שלישי תסעיר אותם. מחפש ריגוש לא יגיד לעצמו 'החיסונים, המים המזוהמים, אני לא אסתדר', הוא ייסע עם תחושה פנימית שהוא מסוגל. הוא מחפש דברים שיובילו לתחושה חזקה, אולי גם קצת מאיימת. לא כי הוא אימפולסיבי, אלא כי הוא יודע שהוא יכול. אם עכשיו נפרסם שדרושים מתנדבים למחקר שמבקש לשלוח אנשים למאדים, אלו בדיוק יהיו המתנדבים".
פחד? זה מענג
עד היום מהווה הסקאלה של צוקרמן אבן יסוד במחקר ובטיפול. השאלה הראשונה היא האם אתה מעדיף מסיבות פרועות או מסיבות שניתן לנהל בהן שיחה שקטה. בסיום השאלון החוקרים, המטפלים והאנשים עצמם יודעים היכן הם ממוקמים על הציר שנמתח מהצד שסולד מריגושים, מבועת משינויים, לקצה השני, לשם שייכים אנשים שהריגוש הוא המניע של חייהם, מחולל השינויים הגדול, זה שדוחף אותם קדימה ממשימה למשימה, מעבודה תובענית לספורט אקסטרימי, לחיפוש אחר הגירוי הבא. "רוב האנשים נופלים באמצע", מסביר צוקרמן, "הם בחיפוש מתון אחר ריגושים, המלווה באי רצון למתוח את זה, ללכת עם זה רחוק מדי".
אתה טוען שמחפשי ריגושים נוטים להיות יצירתיים.
"לא אחת, הדרייב לחיפוש ריגושים מגיע עם חשיבה קריאטיבית ונטייה ליצירתיות. יש מתאם מסוים בין אינטליגנציה לחיפוש ריגושים. מחפשי הריגוש הם לא קונבנציונליים וחושבים מחוץ לתלם. בעולם העסקים, באמנות ובמדע, החיפוש אחר ריגושים הופך אותך ליותר יצירתי. אותם אנשים מתקרבים ונוגעים במצבים מסוכנים, ובכל זאת שומרים על גישה רגועה וחיובית. מנגנון הפחד שונה שם לגמרי".
ריגוש באמת יושב על שתי רגליים - הנאה ופחד. איך שתי תחושות עזות וכה סותרות מתיישבות יחד?
"מהצד, ניתן לחשוב שמחפשי ריגושים הם חסרי פחד. הם באמת מעריכים סיכון במידה פחותה ממה שהוא. מנגנון עוררות הפחד אצלם חלש יותר. אם מחפשי ריגוש מתון יעשו משהו אקסטרימי, הם יחושו פחד ויגידו 'את זה אני לא עושה יותר'. אצל מחפשי ריגוש גבוה, לעומת זאת, תחושת פחד רק תהווה תוספת מעניינת לחוויה, ואף תהפוך אותה למענגת יותר.
"במחקר על חיילים ישראליים גילו שאלו שהתנדבו להיות בקו הראשון ולתקוף היו אלה עם תכונת הריגוש. בתחקירים שביצעו אחר כך, מצאו שהם חווים את הסיטואציה אחרת לגמרי. תחושת הפחד הייתה משנית, אם לא נהדפה לגמרי על ידי תחושת ההיי והאדרנלין. זה נראה שהם התנהגו כמו גיבורים, בעוד שהם מחפשי ריגושים שהתנהגותם אינה הולמת את הסיטואציה המסוכנת.
"חוקר בשם פיל קאפוטו, ששירת כחייל אמריקאי בווייטנאם, תיאר כיצד היה יכול ללכת לתפקיד בטוח כתומך לחימה ובכל זאת התנדב ללכת בראש. הוא הסביר שהסיבה הראשונית לצאת לקרב הייתה תחושת השעמום וההימשכות שלו כמגנט לשדה הקרב. 'אתה חי בעוצמה גדולה יותר תחת אש', הוא כתב. 'אתה מוצא את עצמך בקצה הנפשי הרעוע, חווה שיכרון שלא ישווה לשום תרופה או משקה'".
בקיצור, משוגעים.
"כל חיי ניסיתי להסביר בדיוק את הנקודה הזו, להגן עליהם. אלה לא אנשים פגומים, ככה הם עשויים. אנשים שואלים 'אבל למה הם עושים את הדבר המשוגע הזה'?, ואני עונה, 'כי זה הקיק שלהם'".
מחוזות האימפולסיביות
החיפוש אחר ריגושים שכיח הרבה יותר בקרב גברים. "אם להיות ספציפיים, קהילת מחפשי הריגושים הגדולה ביותר היא אוכלוסיית הגברים הצעירים. הסיבה נעוצה בהורמון הגברי טסטוסטרון, שמקושר עם נטילת סיכונים. גברים צעירים הם ברמת שיא של חיפוש ריגושים, כך שלא במפתיע, הם גם בשיא מבחינת רמת הטסטוסטרון בגופם. ירידת הרמה מובילה לירידה בחיפוש ריגושים.
"שימי לב, שבחברה מערבית שנמנעת ממלחמות, אנשים מוצאים גירויים בפעילויות אחרות - הכביש, למשל, מהווה זירה לסיפוק ריגושים. גברים רבים, בעיקר צעירים, ינהגו מהר ולא זהיר - בגלל זה הם מעורבים בהרבה תאונות דרכים. בגיל הזה החיפוש אחר הריגוש גורר אותם למחוזות האימפולסיביות והאינהיביציה (חוסר עכבות)".
צוקרמן גם קושר רמות נמוכות של האנזים מונואמין אוקסידאז (MAO), המעורב בוויסות של נוירוטרנסמיטורים, בעיקר של דופמין, למחפשי ריגוש גבוה. לנשים יש רמות גבוהות יותר של האנזים. "ברור שיש נשים שמחפשות ריגושים, אבל מספרן קטן לעומת האחוז הגברי".
יש להליך הסוציאליזציה קשר לזה - החברה תהיה יותר סובלנית לגבר צעיר מלאישה?
"אישה שזקוקה לריגושים לא תציית לצו החברתי הזה. אגב, זה הרה אסון לגבר עם סף ריגוש גבוה להתחתן עם אישה שריגושים אינם הדלק של חייה. לעומת זאת, נישואים של גבר ואישה שמחפשים אחר ריגושים יצליחו בצורה יוצאת מן הכלל".
אתה טוען שהבסיס לחיפוש אחר ריגושים מקורו באבולוציה. זה קשור גם למרד בבורגנות, בנורמות החברתיות?
"זו תכונה אבולוציונית. המין האנושי הוא גזע של נוטלי סיכונים. מתברר שהסקרנות והחקרנות הן המפתח להישרדות המין האנושי, כמו גם ההכרח לשרוד ולצוד. הציידים המוצלחים היו הגברים שנהנו מזה, אלו עם תכונת הריגוש. אותה תכונה מצאה לה פורקן גם במלחמות".
ומה לגבי המקור הגנטי, הביולוגי?
"מחפשי ריגושים יעבדו גירויים באופן שונה במוח. לתכונת הריגוש יש קשר הדוק לגנטיקה. למעשה, חוקרים זיהו גן ספציפי המקושר למרדף אחרי הריגוש. במחקר אחר התגלו אינדיקציות לשוני מסוים בקורטקס אצל מחפשי ריגושים. בניסויים שערכתי על תאומים, תורשתיות התכונה עמדה על 60%. זה אחוז גבוה במיוחד, לאור העובדה שידוע שתכונת אישיות תורשתית בשיעור של 30%-50%. היא גם עקפה בגדול תכונות אחרות שידועות כגנטיות, כמו אינטליגנציה. עוד התברר לי שההשפעה הסביבתית על תכונת הריגוש אינה מגיעה מהבית ומההורים, אלא דווקא מחוץ לבית, במפגש עם חברים ובחוויות אקראיות".
עם השנים, צוקרמן חידד את ההבדלים בין חיפוש אחר ריגושים לבין נטילת סיכונים - גם אם אדם תר אחר ריגושים, זה לא אומר שהוא בהכרח יפנה לנתיב העקלקל שנקרא נטילת סיכון. "חברה מגוונת צריכה את שני הטיפוסים. את האדם המיושב, בעל המשפחה, שישמור על הסדר החברתי, אבל גם את קולומבוס שיגלה וימציא, כפועל יוצא של חיפוש הריגושים והחוויות שהוא זקוק להם".