הבדיל מתחום הרוק, שבו אמנים ותיקים חווים תחייה יצירתית ומסחרית מחודשת פעמיים ואפילו שלוש וארבע בקריירות ארוכות, כדוגמות בוב דילן, לו ריד ולאונרד כהן, באזורים שמהם מגיע פארל ויליאמס, ההיפ-הופ, הסול והפופ, תחייה שכזו נדירה ביותר. במחצית הראשונה של העשור שעבר, ויליאמס היה מהמפיקים הבולטים ומהדמויות הכי מרתקות, צבעוניות ומובילות בהיפ-הופ. אבל היה נדמה שהזינוק, התזמון, ובעיקר מגע הקסם שלו נבלמו ועומעמו. ואז באה 2013, ויליאמס הפך כזמר לקול המוביל והכי כייפי בפופ שלה. אלבום הסולו השני שלו שיצא בשבוע שעבר לגמרי משתלב עם קלפיו המנצחים. ברגעיו החלשים, ויש כאלו, G I R L הוא אלבום היפ-הופ-סול-פופ חביב, שטחי ומלוטש לעילא. אבל ברגעיו המצוינים ברור שפארל הוא אמן הפופ הכי חם בעולם.
כישרון להשכיר
פארל, שיהיה בן 41 בחודש הבא, גדל בוירג'יניה כבן בכור משלושה לאם מורה ולאבא שיפוצניק. ביחד עם צ'אד יוגו, חברו ושותפו, הפכו כ"נפטיונז" למפיקים הכי חמים בהיפ-הופ על סיפו של האלף החדש. שיר הפריצה שהציג את טביעת האצבעות ותעודת הזהות שלהם היה Caught out there של קליס ("אני כל כך שונאת אותך עכשיו"), שהזכיר במשהו את העתידנות ואת הקצבים השבורים בעבודות של מיסי אליוט וטימבלנד, אבל חשף בעיקר אסתטיקה מזהירה וסקסית שתאפיין את העבודות של פארל בעתיד.
כחלק מהנפטיונז וגם לבד, פארל כתב, עיבד, הפיק והיה שותף בשירים של בריטני ספירז, ג'יי זי, אלבום הבכורה המעולה של ג'סטין טימברלייק, פרק אושן, מדונה, ביונסה, שאקירה, ג'ניפר לופז, מיילי סיירוס ואזילייה בנקס.
הוא לא רק עמד לצד שלושה דורות של כוכבות פופ מובילות. הוא בעיקר, לצד הקלאסיקה ההיא של קליס, חתום על עוד שניים מהרגעים הכי גדולים בהיפ-הופ בעשור שעבר: Hot in here של נלי ו-Drop it like it's hot של סנופ דוג. לצד כישורים מוזיקליים בלתי מעורערים, ויליאמס גם פיתח צדדים עסקיים-יצירתיים אחרים, ביניהם שתי חברות אופנה מצליחות. ואז יצא גם אלבום סולו ראשון ודי בינוני, In my mind, וגם הפרויקט הצדדי שלו ושל יוגו בהרכב ההיפ-הופ-רוק נ.ר.ד הגיע לתומו.
פארל אמנם המשיך להיקרא לדגל בשכירות כוכבי פופ שחיפשו צבעוניות וקוליות לסינגלים שלהם, אבל נדמה שהאיש עבר את שיאו. אז היה נדמה.
בר-מזל גדול
דאפט פאנק ציוותו אותו לאלבום הקאמבק שלהם לצידו של עילוי היצירה, הפקה, גיטרה - נייל רוג'רס (שיק, סיסטר סלדג', דיאנה רוס, מדונה, דיוויד בואי). Get lucky, הסינגל שברא רוג'רס ושר והוביל פארל מהאלבום של דאפט פאנק, היה להיט הפופ הכי גדול והכי מוצדק של השנה שעברה.
ומעבר להיותו פופ על-זמני ומחווה עדכנית ומוצלחת לעילא לעידן הדיסקו, הוא שב ושם את ויליאמס בחזית שבה אמנות, אופנה, מוזיקה ומסחריות נפגשות לצהלות העולם כולו. ואז יצא עוד אירוח דומיננטי שלו ב-Blurred lines של רובין ת'יק, שהפך גם הוא לאחד הלהיטים המובילים אשתקד. אלו כמובן לא שיתופי הפעולה היחידים של האיש שכולם אוהבים לחבור אליו, אבל צמד להיטי העל מיקם את ויליאמס ככוכב הפופ הכי גדול של השנה בשירים שלכאורה לא היו שלו. ובשלהי שנת הקאמבק החולפת, הוציא קליפ באורך של 24 שעות לסינגל הראשון והמאוד מצוין מאלבומו הטרי: Happy.
ויליאמס אירח בו שלל אייקונים אמריקאים כמו מג'יק ג'ונסון וסטיב קארל, ג'אנל מוניי וג'ימי קימל ואחרים. השיר מפסקול "גנוב על המיניונים 2" כשמו כן הוא: ארבע דקות של הילולת שמחה חיונית ומדבקת, שמצדיעה בעיקר לרוחו של מארווין גיי הצעיר בלהיטיו הראשונים מלפני 50 שנה. הפאלסט שבו ויליאמס שר ממש לא מתקרב לאיכויות הקול וההגשה שהיו לגיי, סמוקי רובינסון, קרטיס מייפילד, מייקל ג'קסון או פרינס. אבל האלבום החדש הוא הצדעה מכבדת לגיי, ג'קסון ופרינס. ולהבדיל מאמנים אחרים שמתמקדים ברטרו שמנסה לשחזר את צלילי תור הזהב של הסול, ויליאמס שומר את ההפקות שלו לגמרי עכשוויות. אלו הזרימה, התחושה, הדמיון והטבעיות שלו, שיוצרים את הרושם כאילו שיר כמו Happy היה גורם לריי צ'ארלס לשחרר חיוך ענקי מתחת למשקפיים ולהצטרף אליו לביצוע שנתן לו על במת האוסקר בשבוע שעבר.
ויליאמס הוא איש השעה, ומי שהיטיבו לזהות את זה היו אנשי תאגיד קולומביה. כשהחתימו אותו על חוזה בשנה שעברה, ובעצם יזמו את האלבום הטרי, הגדירו כך את משימתם: "להשיק את פארל כגלובל סולו סופרסטאר". נדמה שגם אם התוצר היה חלש יותר, המשימה הייתה עוברת בהצלחה בהתחשב בקני השיגור האימתניים שסיפקו לה דאפט פאנק, רובין ת'יק, ופסקול המיניונים. אבל יש ב-G I R L לפחות עוד שיר אחד נפלא - Lost queen, שהוא מחווה לדו-וואפ האמריקני השחור של שנות ה-50 ולמוזיקה דרום-אפריקנית, ופשוט משובב נפש. גם מרלין מונרו הפותח ברוח מייקל ג'קסונית למהדרין, ו-It girl שסוגר את האלבום בפאנק סקסי ומשכר ביותר, הם רצועות פריים פארל ויליאמס שעומדות בכבוד עם פסגות הקריירה שלו. הדואט עם טימברלייק חביב ומלמד בעיקר על שילוב הקולות המוצלח בין הפאלסטים שלהם, ו-Come Get It Bae עם מיילי סיירוס הוא מחזור סביר ולא מזהיר לפרינס של שנות ה-80.
אלישיה קיז, חבל, חיוורת בהשתתפותה, וגם דאפט פאנק שבאו להחזיר כבוד, לא תרמו הרבה לקטע שלהם אצל ויליאמס. דווקא Gush שלו, בלי הצמד הצרפתי, הוא הדבר שהכי מתקרב לנסות ולהיות "גט לאקי 2", עם גיטרות דיסקו-פאנק נוסח רוג'רס. אבל אין מה לעשות, נייל רוג'רס היה המרכיב הכי חשוב ב"גט לאקי" האדיר, וויליאמס לא מגיע כאן לנשגבות פופית כמו שהייתה שם. גם כך, יחסית לאלבומי פופ מהשנים האחרונות, G I R L הוא מהשלמים, המאוזנים והבולטים שבהם. ויליאמס הוא אחד הכוכבים הכי שמחים של ימינו, ובדרן מוזיקלי מעולה. ואגב, אחרי המון שנים שבהן מצעדי הפזמונים נשלטו בהובלה נשית מוחצת, ויליאמס שאמנם רחוק מלהיות כוכבן צעיר ולוהט, הוא ספק הלהיטים הכמעט יחיד לצד ברונו מארס, שמצליח להשתחל למגרש ליגת העל של המכירות, שכולה בשליטת המין הנעלה יותר. תנו לו לבדר אתכם.