החדשות הטובות הן שמישאל חשין חזר. השופט הסוער, המשפטן מלא ההשראה, והאיש שידע להכניס רוח תזזית בכל כנס משפטי משמים ובכל דיון פעוט באולמות בית-המשפט העליון בימיו כשופט, נעלם מהזירה בשנים האחרונות. מותו של בנו שניאור חשין, ז"ל, בתאונת רכב-אופניים לפני קרוב לארבע שנים הפך את חשין לאדם כבוי. זיק השובבות שבער תמיד בעיניו, נעלם. אך ביום חמישי האחרון, בכנס שערכה לשכת עורכי-הדין לכבוד השופט בדימוס גבריאל קלינג, לרגל צאת ספרו "אתיקה של שופטים", חשין חזר לאלמנט שלו. הזיק חזר.
חשין עמד בראש הוועדה שניסחה את כללי האתיקה לשופטים בשנת 2004, ושעליהם היה אמור לחתום נשיא בית-המשפט העליון דאז, אהרן ברק. אלא שבסופו של דבר נמנע ברק מלחתום עליהם, ומי שחתמה עליהם לבסוף הייתה הנשיאה דאז, דורית ביניש, בשנת 2007. מי שמחפש את הסיבות ימצא אותן מתחת לפני השטח, במאבק היצרי שבין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. חשין, שעוד מימי ידו המאוימת להיגדע של דניאל פרידמן לא עושה חשבון לאיש, השכיב את הקהל מצחוק כשתיאר בקולו הרועם את האבסורד שבהתנהלות הכנסת.
"במגירה של כל שופט חייבים להיות כללי האתיקה השיפוטית", אמר חשין. הוא תיאר את מקום פרסומם הנוכחי של כללי האתיקה, בילקוט הפרסומים הרשמי, בין הודעות לפי חוק החברות להודעות לפי חוק חובת מכרזים; וקרא למנהל בתי-המשפט, מיכאל שפיצר, להדפיס חוברת ייעודית ובה הכללים (ביניש קראה לו מהקהל שכבר יש חוברת כזו, אך בתוך רעמי הצחוק, חשין לא יכול היה לשמוע).
"הייתה ועדת זמיר", המשיך חשין, "שקבעה כללי אתיקה לחברי-הכנסת. אותה כנסת שכל-כך מיהרה לחוקק כללי אתיקה לשופטים. האם חוקקו גם כללי אתיקה לחברי-הכנסת? לא ולא. והייתה ועדת שמגר, שהתוותה כללי אתיקה לשרים. מה קרה לוועדה הזו? האם הכללים נתקבלו? בנושא הזה הם לא ממהרים. לא צריך כללי אתיקה לשרים, לא צריך לחברי-כנסת, אבל לשופטים - מהר-מהר נקבעו כללי אתיקה. אנחנו יודעים את מה שעומד מאחורי הדברים. 'אנחנו נלמד את בית-המשפט לקח'. זו התערבות הפוליטיקאים בעשייה השיפוטית. הם רוצים את זה, הם אוהבים את זה. הם יודעים יפה מאוד להעיר לזולת כאשר משהו נראה להם לא כהלכה. אבל לגבי עצמם - סטנדרטים כפולים! זה לא ראוי".
חשין, וגם ברק שדיבר לפניו בכנס, החזירו את הקהל כעשור לאחור, לדיאלוג הפוליטי-חוקתי שהוליד את כללי האתיקה במתכונתם הנוכחית. בימי כהונתו של חיים רמון כשר המשפטים, הוכנס סעיף לחוק בתי-המשפט המסמיך את נשיא בית-המשפט העליון לפרסם כללי אתיקה לשופטים, שיש להם תוקף מחייב. המחלוקת התגלעה על ההוראה בחוק, שלפיה כל הפרה של כל אחד מכללי האתיקה לשופטים תהווה עילה להעמדתו לדין בבית-הדין המשמעתי לשופטים. חשין וחבריו טענו, ובצדק, שכללי האתיקה שנוסחו מייצגים איזו אוטופיה נשגבת; למשל, שהדיונים יתקיימו באדיבות ובאורך-רוח, ולא כללים קשיחים שכל הפרה שלהם מהווה עבירת משמעת.
"יו"ר ועדת החוקה דאז, מנחם בן-ששון, ניסח הצעת חוק קשה מאוד", אמר חשין, והביא באופן טבעי דוגמאות הקרובות ללבו. "למשל, שופט שעבר על הכלל המחייב אותו לנהוג כלפי עדים באורח מכובד. זו תהיה עבירת משמעת! השופט קצר סבלנות, אנחנו יודעים את זה. כשאנחנו כתבנו את הכללים כתבנו צורת התנהגות כוללת; לו הייתי קובע עבירות משמעת לא היה עולה על דעתי לכתוב מה שכתבנו. כתבנו דבר שהבושם העולה ממנו הוא איך בית-משפט ראוי שייראה. לכן כשראינו את זה חשכו עינינו. מה נעשה עכשיו?".
המחלוקת הזו היא שגרמה לברק בשעתו להימנע מלחתום על כללי האתיקה ומלתת להם תוקף מחייב. התיקון לחוק בתי-המשפט עבר ביולי 2006, פחות מחודשיים לפני מועד פרישתו של ברק מכס השיפוט. "ברק אמר שלא עולה על דעתו לחתום על דבר כזה", סיפר חשין, "לא רצינו להיות תלויים בשיקול דעתו של שר המשפטים, אם להעמיד לדין משמעתי שופטים". בסופו של דבר נמצא פתרון, שאותו הגה השופט בדימוס יצחק זמיר. לכללי האתיקה נוסף כלל שקבע כי "שופט ייראה כמי שהפר כלל מכללי האתיקה באופן המאפשר הגשת קובלנה נגדו לבית-הדין המשמעתי לשופטים, אם התנהגותו בניגוד לכללים עולה כדי התנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידו או התנהגות שאיננה הולמת את מעמדו של שופט בישראל" - נוסח שהפנים את העילות הקבועות ממילא בחוק להעמדת שופט לדין משמעתי.
גרוניס מבודח
דומה שכל החברים הוותיקים בקהילה השיפוטית באו לכבד את קלינג לרגל צאת ספרו. מלבד חשין וברק הגיעו לכנס גם נשיא בית-המשפט העליון המכהן, אשר גרוניס, השופט יורם דנציגר, הנשיא בדימוס מאיר שמגר, הנשיאה בדימוס ביניש, שר המשפטים לשעבר דוד ליבאי, ועוד רבים. גרוניס הגיע למפגש במצב-רוח מבודח. הוא סיפר שבית ילדותו היה במרחק אווירי של 250 מטר מבית הפרקליט בתל-אביב, שבו התקיים הכנס, ונשק לבית שבו גדל גבי קלינג. "בתקופה ההיא", סיפר גרוניס, "עוד לא בנו את בית הפרקליט, ובמקום הזה הייתה בחורף בריכה גדולה, והיינו מגיעים לכאן כדי לתפוס ראשנים".
מי שהגיע, כהרגלו, פרוגרמטי ומסודר, היה הנשיא בדימוס ברק, שתיאר את השתלשלות השלבים השונים של כללי האתיקה השיפוטיים, החל מהכללים שניסחה ועדת לנדוי ב-1985, אלה שפרסם שמגר ב-1993, ושהוכרזו על-ידי הרכב של העליון עצמו בשנת 2000 כבלתי מחייבים. ברק: "חלק מכללי האתיקה הם פרי האיזון העדין בין האוטונומיה של הרצון הפרטי והחופשי של השופט, לבין הצורך להבטיח עצמאות, אי-תלות, הגינות ואת אמון הציבור בשופטים", אמר.
ספרו של קלינג מפרש את כללי האתיקה שנחתמו ב-2007, ומוסיף עליהם גם את החלטות ועדת האתיקה בנושאים שהופנו אליה מאז ועד עתה, וכן את חוות-הדעת העקרוניות של נציבי תלונות הציבור על שופטים לדורותיהם - טובה שטרסברג-כהן, אליעזר גולדברג ואליעזר ריבלין. הרגולציה של ההתנהלות השיפוטית סובלת, כך נראה, ממגוון רחב יתר על המידה של מנגנונים שאמורים לפקח עליהם: מלבד כללי האתיקה ונציבות התלונות על שופטים, גם הוועדה לבחירת שופטים אמורה להפעיל במקרי קצה את סמכותה ולהדיח שופטים, כפי שאירע במקרה של הילה כהן ב-2006.
לצד זאת, היועץ המשפטי לממשלה פתח לאורך השנים בכמה חקירות פליליות נגד שופטים בגין התנהגות שהעלתה חשש לעבירה פלילית. ריבוי המנגנונים גרם להתנוונות הכלי המרכזי בתחום זה - בית-הדין המשמעתי לשופטים, שבו ככל הידוע כמעט לא נעשה שימוש.
ואולם, דומה שהכלי האפקטיבי ביותר לפיקוח על השופטים הוא עדיין המנגנון הבלתי-פורמלי, שבו שופט שסרח נקרא לשיחה אל נשיא בית-המשפט העליון, בתקווה שיבין את הרמז ויפרוש בעצמו מכס השיפוט. אך לא תמיד זה עובד, ראו מקרה השופטת המחוזית לשעבר ורדה אלשיך.
קלינג מתייחס לאפשרות הזו בספרו: "כאשר התנהגותו של שופט הצדיקה זאת", כתב, "הוא היה מוזמן לנשיא בית-המשפט שבו כיהן, או לנשיא בית-המשפט העליון; ואם שיחת הבירור הצדיקה זאת, היא הייתה מסתיימת בהסכמה על פרישתו של השופט. בתקופה שבה השקיפות של מערכת המשפט הייתה פחותה מאשר היום, הטיפול במרבית התלונות הסתיים בדרך זו".