במשך כמעט שלושים שנה עבד דודי ברק מרמת השרון כמעבד שיש: הוא קיבל משטחים לטיפולו, וחתך ושייף אותם כדי שיתאימו לצורכי לקוחותיו. ב-18 השנים האחרונות, כמו חלק גדול ממעבדי השיש בישראל, עבד ברק בעיקר עם המשטחים שייצרה אבן קיסר, השולטת ברובו הגדול של השוק המקומי.
בדצמבר האחרון הגיש ברק תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי מרכז נגד אבן קיסר ונגד המדינה. בתביעתו טען ברק כי חלה בסיליקוזיס, מחלת ריאות חשוכת מרפא המתאפיינת בהצטלקות הריאות ובפגיעה בתפקודי הנשימה, בשל החשיפה לאבק הסיליקה שנוצר בעת שעיבד משטחים של אבן קיסר. רשויות המדינה, יש לציין, הכירו בנכותו הקשה עוד לפני הגשת התביעה. המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות בשיעור של 90%, אך גם משיעור נכות זה מצבו המשיך להידרדר ובעת הגשת התביעה הוא כבר הגיע למצב של 100% נכות מוכרת.
ב-23 בפברואר, קצת יותר מחודשיים לאחר הגשת התביעה, מת ברק מהמחלה והוא בן 53 בלבד, מותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים, שהצעיר שבהם בן ה-17 לוקה ב-PDD *)תסמונת הקשת האוטיסטית).
"דודי היה דמות מאוד חשובה עבורו, ועכשיו מאוד קשה לו", אומרת יהודית אלמנתו. "בשבועות האחרונים לחייו דודי התייסר. הוא היה שבר כלי. הסיליקוזיס הגיע לעוד ועוד איברים בגוף והחולשה הגיעה לממדים כאלה שכל מה שהוא רצה זה לשכב במיטה. היה לו חום שבמשך כמה חודשים לא ירד. היו לו כאבים קשים. הסבל שלו היה נוראי". ברק מתכוונת להמשיך לנהל את התביעה שהגיש בעלה, והיא מקווה להצליח, לא רק עבור משפחתה, היא אומרת, אלא גם למען חולים אחרים במחלה.
דודי ברק אינו מעבד השיש היחיד שלקה בסיליקוזיס. מתברר כי בישראל יש עוד עשרות חולים כאלה, ואולי אף יותר. עו"ד אנג'לו נסים גניש, המייצג את יהודית ברק, מייצג כשלושים מהם, חלקם בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי, אחרים מול חברת הביטוח של אבן קיסר ומיעוטם בהליכים בבתי המשפט.
"זו ממש מגפה", אומר פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות במרכז הרפואי רבין ומבכירי רופאי הריאות בארץ. "בעבר כמעט לא ראינו את המחלה הזאת בישראל. זו הייתה אנקדוטה. היום אנחנו רואים בכל שבוע כמה חולים".
בטיפולו של פרופ' מרדכי קרמר, שאליו מגיעים החולים הקשים יותר במחלה - שרבים מהם כבר נזקקים להשתלת ריאה - יש כיום כשבעים מטופלים. להערכתו, בישראל בכלל יש בין 200 ל-300 חולים בסיליקוזיס. "חד-משמעית, החולים שמטופלים אצלנו עבדו עם אבן קיסר. החומר של אבן קיסר מעולה, רק שהוא מכיל יותר מ-90% סיליקה. זה מה שהופך את האבן לכל-כך טובה, אבל זה גם מה שיוצר את הסיכון בעת העיבוד".
באבן קיסר דוחים את הדברים הללו ובמיוחד את הקשר בין עיבוד משטחי החברה למחלה. גורמים בחברה מזכירים כי סיליקוזיס היא מחלה מוכרת מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 וכי היא נובעת מסוגים שונים של אבק ובכלל זאת כזה הנוצר מעיבוד שיש, גרניט וחומרים נוספים שעשויים קוורץ שמייצרות חברות מתחרות. בתשובה לטענות מעבדי השיש כי לא הוזהרו כראוי, מצביעים בחברה על הוראות בטיחות שפרסמו משרדי ממשלה לעוסקים בתחום בתחילת שנות ה-80 (עוד לפני הקמת אבן קיסר) ושוב בשנות ה-90 בכל הנוגע לעיסוק באבק מזיק, הוראות שלטענתם גם החברה הפיצה (לתגובה הרשמית ראו מסגרת בהמשך).
לאחרונה ניתן פסק דין ראשון בתביעתו של מעבד שיש שחלה בסיליקוזיס; בית המשפט לא קיבל במלואן טענות דומות שהעלתה החברה בכתב ההגנה שלה ואף מתח על חלקן ביקורת, אך חשוב לציין שגם לא חסך את ביקורתו ממעבד השיש ומהמדינה. בין הצדדים אין ויכוח שמיגון בסיסי ועבודה "על רטוב" היו מצמצמים מאוד את הסיכון, אך נראה שרבים מאוד ממעבדי השיש לא התמגנו כראוי. על מי מוטלת האחריות לכך? במקרה שנדון חילק השופט את האחריות בין התובע, אבן קיסר והמדינה, ופסק פיצויים (עוד על כך בהמשך). כל הצדדים בתיק מערערים על פסק הדין הזה. אך תהיה התוצאה אשר תהיה, על נזקי המחלה כנראה נשמע עוד לא מעט.
קצה הקרחון?
חולה בסיליקוזיס שעבר השתלת ריאה הוא צדוק שלום, 54, שנותח לפני כשנה וחצי. "לפני ההשתלה", הוא מספר, "לא יכולתי לצחצח שיניים". ההשתלה לא הייתה סוף פסוק: כיום הוא נדרש לטיפולים קבועים לניקוז הריאה המושתלת, נוטל כדורים, סובל מכאבים ונדרש להיזהר מזיהומים וממחלות עד לרמה של שימוש במסכה לפה ולאף. שלום, שהוא גרוש, מתגורר עם אמו הקשישה, שמטפלת בו. ולמרות כל זה, הוא מספר, הוא מודה לאלוהים שהוא "חי ונושם אוויר". שלום תובע את אבן קיסר באמצעות עו"ד גניש, אך מעבר לכך הוא זועם על אבן קיסר, זעם שכמו אצל תובעים אחרים מתודלק מההצלחה הכלכלית הגדולה של החברה, ששוויה הבורסאי נע השבוע סביב 2 מיליארד דולרים. "הם דאגו לכיס שלהם", הוא אומר, "אבל לא טרחו מספיק כדי שאנחנו לא ניפגע".
עו"ד שגית צוברי שותפה במשרד עו"ד סולמי-לביא, מייצגת כעשרה מעבדי שיש שלקו בסיליקוזיס, חלקם כבר הגישו תביעות. "במשך שנים רבות היו מעבדי שיש ולא הייתה ביניהם תחלואה יוצאת דופן", מסבירה צוברי את לב טענתם של לקוחותיה. "בשלב מסוים אבן קיסר הפכה לגורם דומיננטי מאוד בשוק הישראלי. המעבדים מצדם המשיכו להשתמש באותם אמצעי מיגון שבהם השתמשו בעיבוד חומרים אחרים. לטענתנו, אף אחד לא הביא לתשומת לבם שיש שינוי בסיכון ושצריך לעבוד אחרת עם החומר הזה".
קו פרשת המים ביחס למחלה היה שידור תוכנית "עובדה" במארס 2010, שעסקה בנושא. "זה העלה את המודעות", אומרת צוברי, "אך זה היה מאוחר מדי. למיטב שיפוטי, המעבדים נחלקים בין אלה שחולים במחלה לבין אלה שיהיו חולים בעתיד. קשה מאוד להימלט מזה".
צוברי חושבת שההליכים המשפטיים הנוכחיים הם רק קצה הקרחון של מה שיקרה בעתיד הלא רחוק. כך, לדבריה, חלק מהתובעים כיום הם קבלנים קטנים שנתבעים וייתבעו בעצמם על-ידי עובדים שלהם שחלו. סיבה אחרת לדבריה היא שהסיליקוזיס עלול לגרום גם למחלות אחרות וגם אלה יגיעו לבתי המשפט. סיבה שלישית שהיא מונה היא בכלל סוציולוגית: מתברר שבקרב מעבדי השיש בישראל יש לא מעט עסקים משפחתיים - אבות שצירפו את בניהם לעסק - וכיום כבר יש דור שני לחולים בסיליקוזיס.
הגולש לשעבר שתבע
לחגי קלדרון היה בית מלאכה לשיש באזור התעשייה בסגולה. בצילום חזה שנעשה לו ב-2009, התגלה ממצא מחשיד. כשהלך עם הצילום למומחה, שאל אותו המומחה במה הוא עוסק. "אמרתי שיש לי מפעל לעיבוד שיש", משחזר קלדרון, "ואז הוא ענה: היה לך מפעל".
בתוך חצי שנה סגר קלדרון את המפעל, וכיום הוא עובד עם מפעל עיבוד לשיש, ש"עובד לפי כל הוראות הבטיחות", אבל רק כמודד וכמרכיב. תפקודי הריאה שלו, שבעת שהתגלתה המחלה עמדו על 89%, התדרדרו ל-60%. חיים כאלה, אומר קלדרון, משמעם קושי לעשות כל מאמץ גופני. "אני אתן לך דוגמה", הוא מתאר. "יש לי בית פרטי עם גינה. כיום לעצב ערוגה בשבילי זו פעילות בלתי נסבלת".
קלדרון, המיוצג על-ידי צוברי, תבע את אבן קיסר. בתביעתו הוא טוען כי למעלה מ-95% מעבודתו היו עם משטחים של אבן קיסר. במהלך השנים, הוא מוסיף בתביעה, סופקו המשטחים, לרבות תעודות המשלוח, ללא כל אזהרה או התרעה לגבי הסיכון הכרוך בתהליך העיבוד".
מפעלו של קלדרון שכן בסמיכות למפעל השיש הקטן של שמעון אמור, בעברו אלוף הארץ בגלישה וצוללן חובב. כיום, אמור בעיקר יושב בבית ואת זמנו מעביר בציור. הריאות שלו מתפקדות בשיעור של 28% בלבד. "זו מצוקה יומיומית", הוא אומר. "אני עולה שמונה מדרגות וחייב לנוח".
- ומה אתה חושב שיקרה בהמשך?
"אני אצטרך השתלת ריאה".
מבין התובעים, אמור הוא הראשון שבמקרה שלו התקבל פסק דין. בדצמבר האחרון פסק בית המשפט שאחריותו של אמור למחלתו מגיעה ל-40% ("אשם תורם") והיתרה מתחלקת בין אבן קיסר למדינה, שישלמו לו פיצויים לפי חלוקה של 55% אבן קיסר ו-45% המדינה.
"מהראיות שהוצגו", קובע השופט אהרון מקובר ביחס לחברה, "עולה כי אבן קיסר, יצרנית הלוחות, ידעה כי בתהליך עיבוד הלוחות משתחרר לאוויר אבק המכיל צורן דו-חמצני גבישי, אשר חשיפה אליו ללא אמצעי מיגון מזיקה לבריאות ועלולה לגרום למחלות קשות בכלל ולמחלת הסיליקוזיס שהנה מחלה חשוכת מרפא. אבן קיסר ידעה גם מהם אמצעי הבטיחות הנדרשים לשם הגנה על מעבדי הלוחות בעת תהליך העיבוד, מפני הסכנות הכרוכות באבק המשתחרר בתהליך העיבוד (...) מהעדויות שנשמעו ומהמסמכים שהוצגו עולה כי אף שאבן קיסר ידעה על הסיכון הכרוך בעיבוד הלוחות (...) לא דאגה אבן קיסר במהלך השנים ליידע את התובע באופן נכון וראוי בדבר הסיכון הבריאותי החמור הכרוך בעיבוד הלוחות ועל אמצעי הבטיחות שאותם הוא נדרש לנקוט על מנת למנוע את הסיכון הכרוך בחשיפה לאבק המשתחרר בתהליך העיבוד".
השופט ציין כי גם לפי העדים מטעם אבן קיסר ניתנו אמירות והמלצות כלליות בלבד למעבדים, "מה גם שבצד ההמלצה לעיבוד ברטוב הודגשה העבודה שעיבוד ברטוב מאפשר ניצול ארוך יותר של כלי העיבוד ומתקבלת תוצאה טובה יותר במוצר המוגמר, ולא הודגשה החשיבות של עיבוד ברטוב לצורך מניעת הסיכונים הכרוכים בחשיפה לאבק המכיל חלקיקי סיליקה חופשית". בית המשפט ציין כי רק החל בחודש מארס 2010 (מועד שידור הכתבה ב"עובדה"), הודבקה על הלוחות מדבקה ובה אזהרה במספר שפות כי עיבוד הלוחות מייצר אבק מזיק המכיל סיליקה וכי ללא הגנה היא יכולה לגרום למחלות קשות.
על המדינה הטיל בית המשפט אחריות בשל כישלונה בפיקוח על בית המלאכה של אמור. ביחס לאמור עצמו קבע בית המשפט כי רשלנותו תרמה לעובדה כי חלה - הוא ידע על הסיכונים בעבודתו וידע על אמצעי הבטיחות והזהירות, ולא עשה את כל הנדרש, כולל בדיקות רפואיות. בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי לאמור על כ-3.3 מיליון שקלים, ואולם מסכום זה, ואחרי קיזוזים שונים, הוא יקבל כ-800 אלף שקלים בלבד. יצויין כי כל הצדדים מערערים על פסק הדין. אמור, אגב, אינו מסתפק בתביעה, ובימים אלה הוא מקים עמותה של חולי סיליקוזיס כדי לאחד כוחות במאבק.
"בזכות המעבדים האלה", מסכמת עו"ד צוברי המייצגת גם את אמור, "אבן קיסר הפכה לאימפריה. אז לא לפצות אותם כשהם חולים זה לא בסדר".
"ההתנהגות שלהם מקוממת", מסכים עו"ד גניש. "במקום לקחת אחריות, הם מנהלים מלחמת עולם נגד התובעים. משפחות נפגעו וחיים נהרסו. זו לא התנהלות ראויה".
"אני לא אומר לסגור את המפעל", חותם פרופ' קרמר, "אבל צריך לפצות את האנשים שנפגעו. זה לא מספיק שתצמיד איזה פתק קטן לשיש. זו חברה שמרוויחה המון ולכן ראוי שהיא תפצה את האנשים שנפגעו".
תגובת אבן קיסר: "עומדים בכל תקני הבטיחות"
תגובת אבן קיסר לכתבה: "משטחי הקוורץ המיוצרים על-ידי אבן קיסר עומדים בכל תקני הבטיחות המחמירים בארץ ובעולם, והם בטוחים לחלוטין לשימוש. אבן קיסר נמצאת בחזית הטכנולוגיה, והיא מייצרת, משווקת בישראל ומייצאת בגאווה את מוצריה, שהם פרי פיתוח ישראלי, כחול-לבן.
"בתהליך העיבוד של משטחי קוורץ - אלה המיוצרים על-ידי אבן קיסר ואלה המיוצרים על ידי חברות אחרות, כמו גם בתהליך עיבוד של אבן ושיש - יש להקפיד על הוראות בטיחות ברורות וידועות, הקבועות בחוק, מאחר שעיבוד שלא כחוק עלול לגרום למעבדים נזקים בריאותיים. בעוד המחלה עצמה הנה כרונית היא ניתנת למניעה ב-100% על-ידי שימוש באמצעי מיגון פשוטים.
"מעבדי השיש בישראל ובעולם הנם אנשים מקצועיים, בעלי עסקים ועובדיהם, המכירים את דרישות החוק ואת הסיכונים הבריאותיים הקשורים בעבודת העיבוד ובאבק הנגרם כתוצאה ממנה.
"בפסק הדין בעניין שמעון אמור קבע בית המשפט כי התובע אשם ב-40% בנזקים שנגרמו לו וכי אשמתו גבוהה מהאשמה שיוחסה בפסק הדין לאבן קיסר ולמדינת ישראל. אבן קיסר ערערה על פסק הדין ומקווה שערעורה יתקבל. עם זאת, על-פי פסק הדין עצמו ברור כי למעבד השיש אחריות עיקרית ליישום הוראות הבטיחות הקבועות בחוק, ובדרך זו - להגנה על עצמו ועל עובדיו.
"במהלך השנים השקיעה אבן קיסר באופן נרחב, כפי שהיא פועלת ותפעל תמיד, כדי לסייע בהטמעת הוראות הבטיחות בקרב ציבור מעבדי השיש. החברה פרסמה אזהרות, חוברות מידע והוראות בטיחות לקהל מעבדי השיש, המצביעות על הסכנות שבעיבוד לא-בטיחותי, ביצעה הדרכות והשתלמויות למעבדים, פיתחה מכונות עיבוד בטוחות ומתקדמות וחילקה אותן למעבדים, ופעלה מול משרד התמ"ת למען יאכוף את החוק. אבן קיסר ממשיכה ופועלת משך כל השנים במרץ כדי למנוע מחלות מקצוע בקרב המעבדים, לרבות תוך שכלול מתמיד של אמצעי העברת האזהרות למעבדי השיש.
"למרבה הצער, למרות מאמצי אבן קיסר להזהיר ולהסביר למעבדים לגבי הסכנות ואמצעי הבטיחות הנדרשים, יש מעבדים אשר אינם מקפידים על הוראות הבטיחות, ומסכנים בכך את חייהם ואת חיי עובדיהם.
"פרופ' קרמר פרסם לפני מספר שנים בכתב העת הרפואי CHEST מאמר בשם caesarstone silicosis (יצויין כי הפרופסור היה רק אחד משורה של רופאים ישראלים ואמריקאים שהיו חתומים על המאמר, ה' מ'). אבן קיסר פנתה לכתב העת והסבה את תשומת הלב לכך שמחלת הסיליקוזיס אינה ייחודית למוצרי אבן קיסר, "הנה מחלה תעסוקתית עתיקת יומין הרווחת בענף הבנייה ובתעשיות שונות הבאות במגע עם קוורץ, שהנו מהמינרלים הנפוצים בטבע. כמו כן הובהר שמשטחי קוורץ מיוצרים על-ידי חברות רבות וכי משטחי אבן קיסר הנם אחד המותגים בתחום זה לצד רבים אחרים. מיד עם פניית אבן קיסר פרסם כתב העת תיקון למאמר בו הובהר כי אין האמור ב-caesarstone silicosis כי אם ב-Artificial Stone Silicosis Disease Resurgence Among Artificial Stone Workers. למרות זאת, מסיבות השמורות עמו, ממשיך פרופ' קרמר להפנות אצבע מאשימה למוצרי אבן קיסר דווקא, תוך פגיעה בחברה ישראלית שנהגה באחריות לאורך השנים, ובכך מחטיא את המטרה העליונה של חינוך ציבור מעבדי השיש לקיום הוראות הבטיחות המתחייבות על-פי החוק.
שמירה על בריאותם של עובדים ושל מעבדי השיש בפרט הנה נושא חשוב שראוי להעלותו על סדר היום הציבורי. אבן קיסר מצטרפת לקריאה לגורמי האכיפה במדינה לפעול באופן נמרץ כדי להבטיח שכל מעבדי האבן והשיש יעבדו לפי כללי הבטיחות המחייבים על פי-דין.
"אבן קיסר מצדה תמשיך לספק לציבור בישראל מוצר איכותי, מתקדם ובטיחותי".
ההצלחה של אבן קיסר
אבן קיסר נוסדה ב-1987 על-ידי קיבוץ שדות ים, וגם כיום היא בשליטתו (51.9%) ומהווה את מקור ההכנסה העיקרי שלו. על-פי דירוג פורבס שפורסם לאחרונה, השליטה באבן קיסר הפכה את שדות ים לקיבוץ העשיר בישראל, עם שווי המגיע ל-3.4 מיליארד שקלים.
על-פי אתר קיבוץ שדות ים, אבן קיסר הייתה החברה הראשונה בעולם להשתמש בקוורץ טבעי (הלא הוא הסיליקה) כמרכיב עיקרי בתהליך ייצור הלוחות. השימוש בסיליקה מבטיח משטחים חזקים ועמידים בפני כתמים, קילוף וסדקים.
בשנת 2006 רכשה קרן טנא כ-22% מהחברה לפי שווי של כ-40 מיליון דולרים. בהמשך אף הגדילה הקרן את אחזקתה לכ-25%. לפני כשנה מימשה הקרן את אחזקותיה ברווח של כ-140 מיליון דולרים.
במארס 2012 הונפקה אבן קיסר בנאסד"ק במחיר של 11 דולרים למניה, מחיר שזינק פי חמישה ויותר מאז.