חוק ה"שוויון בנטל" כמוהו כשפת המניפולציות מבית-מדרשו של ג'ורג' אורוול ב-1984. שוויון בוודאי אין בו, להיפך. התיקון לחוק שירות ביטחון, בצוותא עם חוק שירות אזרחי-לאומי, שאושרו בשבוע שעבר בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, מחלקים את האוכלוסייה הישראלית לארבעה מגזרים, שלכל אחד מהם חוק משלו: תלמידי ישיבה חרדים; תלמידי ישיבות-הסדר דתיות; חילונים, הכפופים לשירות צבאי מלא; וערבים ובני יתר המיעוטים, שאינם מגויסים. דרושה ציניות גמורה מצד פוליטיקאים כדי לצייר את המהלך החקיקתי הזה כשלב מכריע בדרך להשגת שוויון; במציאות, זהו עיגון חוקי להפליה בוטה ומתמשכת בין ציבורים שונים. זהו אפרטהייד.
מרכיבי החוק - אורך השירות ואופי השירות השונה לבני ישיבות-הסדר ולתלמידי ישיבות חרדיים; הפטור הגורף שלו יזכו כעת יותר מ-20 אלף תלמידי ישיבה, שייצאו לשוק העבודה נוכח העובדה שהחוק החדש ייכנס לתוקף רק בשנת 2017; הסנקציות הפליליות שיטילו חובת גיוס על כל מי שלא ימלא את חובותיו בישיבה שאותה הוא לומד, או אם המגזר החרדי כקולקטיב לא יעמוד במכסות הגיוס - המגוחכות כשלעצמן - שקבע לו המחוקק, סנקציות ההופכות את צה"ל למערכת אכיפה פנימית לציבור החרדי, מעין שב"ס פרטי. אין כמעט מרכיב אחד של חוק הגיוס הזה שאיננו עקום, מופרך, בלתי מתקבל על הדעת.
החוק עצמו מנוסח בצורה לוליינית, חסרת היגיון, מופרכת לחלוטין. סעיף אחד קובע הוראה כלשהי, והסעיף הבא אחריו מתנצל-מבהיר כי "על אף האמור בסעיף הקודם..", וקובע הוראה אחרת לגמרי.
החוק הזה הוא גמל - סוס, שתוכנן בידי ועדה. נימתו האפולוגטית ניכרת בלשון החוק עצמו, הכוללת הנמקות לרציונל החקיקתי, שאמורות להופיע בכלל בדברי ההסבר: "נוכח ההכרה בחשיבות לימוד התורה", נכתב בסעיף 22ב(ב), "רשאי שר הביטחון לדחות בצו את מועד התייצבותו של תלמיד ישיבה ציונית גבוהה". זהו טקסט מפוחד, דוקרני, המרחיק במקום לקרב. הוא מעדיף שאיש מלבד יודעי ח"ן לא יקרא ולא יתעמק בו, לבל יבלטו פגמיו למרחוק.
ח"כית איילת שקד (הבית היהודי), יו"רית הוועדה הפרלמנטרית שדנה בהצעת החוק, צוטטה בסוף השבוע כמי שאמרה שהחוק אמנם אינו שוויוני, אך הוא נועד "לתכלית ראויה". עם כל הכבוד להפנמת הלשון החוקתית, של פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובמשתמע הפנמה של הקביעה השיפוטית הכוללת את ערך השוויון כערך המעוגן בחוק היסוד, אף שהוא לא נכלל בו במפורש, תכלית ראויה איננה עניין סובייקטיבי, ואיננה תרופת פלאים לריפוי כל פגם חקיקתי.
אף אם ייקבע במסגרת הדיון בבג"ץ בעתירה נגד חוקתיות החוק, כי הוא אכן נועד לתכלית ראויה, לא ברור שחוק כזה תואם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (מצמרר לחשוב מה היה קורה אם היוזמה להציב את ה"יהודית" במדרגה גבוהה יותר מ"דמוקרטית" הייתה קורמת עור וגידים), ושהוא עומד בתנאי המידתיות.
המרוץ על הזכות להיות העותר הראשון
נכון לעכשיו, שתי עתירות הוגשו נגד חוק הגיוס, שאושר במליאת הכנסת בצהרי יום רביעי (12.3.14). אנשי התנועה לאיכות השלטון אצו-רצו לבג"ץ כבר בבוקר יום רביעי (בג"ץ 1877/14), כדי להקדים ולהגיש את עתירתם נגד חוקתיות החוק, רק כדי לגלות שמישהו הקדים אותם בדרך לבג"ץ: מתברר שהמרוץ על הזכות להיות העותר הראשון (וזה שעל שמו ייקרא אשכול העתירות ואולי גם פסק-הדין התקדימי) גרם לאיש יחסי-הציבור איתי בן-חורין ולפורום לשוויון בנטל לעתור כבר בערב הקודם נגד החוק (בג"ץ 1867/14).
השופט התורן בבג"ץ, יורם דנציגר, החליט לנצל את ההזדמנות כדי להעביר מסר מטעם בית-המשפט, נגד האופורטוניזם הגלום בעתירות הציבוריות הללו. בעוד שהורה לממשלה ולכנסת להשיב לעתירת התנועה לאיכות השלטון בתוך חודש וחצי, את עתירת הפורום לשוויון בנטל הוא דחה על הסף, בעזרת שניים מעמיתיו השופטים, תוך חיוב העותרים בהוצאות לקופת המדינה.
"על אף שהעותרים כינו בעתירתם שוב ושוב את הצעת החוק בכינוי 'החוק החדש'", כתב דנציגר, "הרי שבשלב שבו הוגשה מדובר היה בהצעת חוק בלבד ולא בחוק חדש". עתירה נגד הצעת חוק, פסק בג"ץ, כמוה כפרה-רולינג בשאלות חוקתיות - מנגנון חוקתי שאיננו בנמצא בישראל, והמערער את מערכת האיזונים והבלמים העדינה הקיימת בין שלוש הרשויות.