שנים אנחנו חיים עם הסיסמה "כל העם צבא", שהיא כמובן וכידוע מאד לא מדויקת. אבל אם נאמר "כל העם עורף" - זה כבר הרבה יותר נכון. הרבה שנים עברו עד שנוצרה ההכרה בחשיבות הטיפול בעורף, וזה הגיע לשיאו במלחמת לבנון האחרונה. היום הצורך דחוף עוד יותר, שכן לאויבינו יש כלי הרג המשייטים למרחקים ארוכים, עד ללב הערים הגדולות שלנו.
שקט, מתקוטטים
אז מה עושה חברי הממשלה בעניין? - מתקוטטים. אליהם הצטרף בימים אלה גם אלוף פיקוד העורף שלו בטן מלאה על ארדן ומשרדו, המנטרלים את הפיקוד על ידי הקפאת תקציבים. ככל שאנחנו יודעים מחר עלולים ארגון או מדינה כלשהי לשגר טילים אל עורפנו, ואולי אפילו תפרוץ ממלחמה.
מה תעשה הממשלה במקרה כזה? היא תיאלץ לעסוק בשאלה מי ראוי יותר להגן עלינו, גלעד ארדן הנושא בתפקיד האחראי להגנה על העורף; או שר הביטחון משה יעלון הרואה עצמו אחראי לכל התחומים הקשורים להגנה על המדינה - כולל העורף. שאלה קיומית זו יצרה חד גדיא חד גדיא של סמכויות ותקציבים - משרד הביטחון לא מעביר תקציבים למשרד העורף שמצדו מונע תקציבים מפיקוד העורף.
מי מתאים יותר?
ארדן טוען שהוא ומשרדו מתאימים יותר מכיוון שהם עוסקים רק בעורף, לעומת משרד הביטחון המתפרס על תחומים רבים. על פניו זו טענה הגיונית, אבל לא בהכרח נכונה. אולי דווקא משרד העוסק במכלול ההגנה והביטחון מתאים יותר למשימה. ואולי להיפך. אני לא מתיימר לדעת. דבר אחד אני כן יודע: שיהיה ארדן, שיהיה אילון, שיהיה מי שלא יהיה - אבל שיהיה מישהו. המצב הנוכחי בו אין אף אחראי ספציפי וכולם מתקוטטים הוא ממש מפחיד. כי ברור שאם זה יימשך התוצאה תהיה עורף לא מוגן, או מוגן פחות טוב.
שיהיה מישהו
"שיהיה מישהו" - זו המשימה של ראש הממשלה. אלא שהוא מתבונן מן הצד בניצים, בקושי מדבר, לא ממש מתערב. כל מעיניו נתונים לג'ון קרי ואבו מאזן. אבל אם השיחות הללו יסתיימו בלא כלום - אנחנו נצטרך להמשיך לחיות בעורף שאינו מוגן כראוי. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה להחליט. יעלון או ארדן או אף אחד - תחשוב, ביבי, על חיי בני האדם הנתונים הנתונים לחסדי שאלה זו.
אז תחליט כבר, ותבצע. תן את התקציבים הדרושים למי שעליו הטלת את המשימה - ושיתחיל לעבוד כאילו מחר אנחנו עלולים להיות מותקפים. אל תחכה, אדוני ראש הממשלה, עזוב בענין זה את הפוליטיקה ותחשוב רק על ביטחון האזרחים. אל תחכה שהדליקה תתחיל לגעוש, כמו בכרמל. בפעם הזאת השתדל להיות מוכן לקראתה.