חלפו הימים שבהם חברת דלק, הפרוסה בתחנות ברחבי הארץ, נחשבה לתרנגולת מטילת ביצי זהב. כיום העוף מרוט, מרווחיו מעטים, ובעליו כבר לא מאושרים כל-כך להיות בעליו. לאחרונה נודע כי צדיק בינו, בעליה של הגדולה והרווחית מבין חברות הדלק, פז, עושה צעדים כדי למצוא לה קונים; חברת סונול נמצאת כבר כשנתיים על המדף, מחירה הולך ויורד וטרם נמצא קונה; ובענף מספרים כי גם בקבוצת דלק ישמחו להצעה על דלק ישראל, אף שאבי בן-אסאייג, מנכ"ל דלק ישראל, אומר באופן חד-משמעי ש"דלק לא נמצאת על המדף", אבל מלין גם הוא על הרווחיות הנמוכה; ובסביבות החברה אומרים כי שיקוליו של יצחק תשובה להמשיך ולהחזיק בה נובעים בין היתר מסיבות סנטימנטליות, שכן זו הייתה תחילת האימפריה שלו.
"חברות הדלק נמצאות בזמן פציעות", קובע בכיר לשעבר באחת מהן, "ועד שהן לא יצליחו להגיע לרווחיות טובה יותר, המצב ימשיך להיות קשה". "למעשה, מוטטו את ענף הדלק", אומר גורם בשוק. "ההבדל בין המחיר בו הם קונים את הדלק למחיר שבו הם מוכרים לצרכן ירד בחצי, התחרות נהייתה פרועה, והיום זה לא ביזנס".
"חברות הדלק היום צפות, ואני מצדיע להן שהן מחזיקות עדיין מעמד", אומר גורם בכיר אחר המעורב בענף. ואילו מנכ"ל אחת מחברות הדלק מאזן במעט את האווירה המלנכולית ואומר כי הענף תמיד התאפיין במחזורים גדולים ובאחוזי רווח נמוכים, בין השאר מפני ש"חצי מהכסף זה כספי מסים שמאוד מנפחים את המחזור".
החיפוש אחר מודל רווח, שבו חלק התדלוק שולי יחסית, זרע את התחנות ב"מתחמי נוחות", בסניפי דואר, בבתי קפה, בחנויות המוכרות מאוהלים ועד גזיות לחולפים בדרכים, אבל גם כל זה לא הביא אותן אל הארץ המובטחת. "זה גורם לנו להיות עם הראש מעל המים", אומר בכיר באחת מחברות הדלק, "מפצה, אבל חלקית מאוד, כי גם אחרי כל זה, הרווחיות מאוד נמוכה יחסית".
ב-2011 הרווחיות קטנה אף יותר. זה קרה בעקבות המחאה החברתית על יוקר המחיה, כאשר במשרד האנרגיה והתשתית ובמשרד האוצר החליטו לצמצם את מרווחי חברות הדלק - כלומר, לצמצם את ההפרש בין המחיר שבו הן קונות את הבנזין, הסולר וכדומה לבין המחיר שבו הן מוכרות אותו לצרכן, כמובן תוך ניכוי הוצאותיהן הכוללות את עלות שכירות התחנה ואת שכר המתדלקים. חברות הדלק רצו לבג"ץ, אולם לא עלה בידיהן להסיר את רוע הגזירה מבחינתן, וכך ירד המרווח שלהן בכ-20%, וכיום הוא עומד על כ-62 אגורות לליטר בשירות מלא וכ-50 אגורות לליטר בשירות עצמי.
אמנם החברות נקטו צעדים מסוימים של התאוששות, בעיקר על-ידי שינוי בהוצאות על שכירת תחנות (נושא שנדון בו בהמשך), ועל-ידי צמצום הנחות ללקוחות - בעיקר ציי רכב שהיו מקבלים בעבר 40-50 אגורות הנחה לליטר. "זו הייתה אחת הריאקציות המיידיות של השוק", אומר בכיר בענף. "ההנחות צומצמו דרסטית, וזה אפשר לחיות עם המכה הדי קשה של צמצום המרווחים. יש גם תקופות של תחרות יותר פרועה ותקופות יותר שקטות. לפני שנתיים-שלוש גברה התחרות על נתחי השוק. בשלב מסוים, כשהאבק שקע ראו כמה חזק זה פגע ברווחיות, והייתה התייצבות".
אבל גם ההתייצבות לא הפיחה אודם בלחיי הענף. "גם בהיבט הפסיכולוגי", אומר בכיר לשעבר באחת החברות, "המעורבות המאוד עמוקה של הרגולטור בשוק הזה הוציאה את הרוח מהמפרשים של הרבה אנשים שעוסקים בשוק הדלק".
"מרווחי השיווק היום", מוסיף בכיר בענף הדלק, "יוצרים רווחיות מאוד שחוקה, גם באופן מוחלט וגם בהשוואה לענפי משק אחרים, ותשואות חד-ספרתיות על ההון. מצד שני, צד העלויות גם הוא מוכתב לנו, בדמות שכר מינימום מפוקח, עלויות אנרגיה (להפעלת התחנות), ארנונות, עמלות סליקה לכרטיסי האשראי. כאילו הרגולטור קבע מראש כמה החברות הללו ירוויחו".
- וזה מה שהוא עשה?
"כן. מסמכים רשמיים של משרד האנרגיה והתשתית ומשרד האוצר מכוונים לתשואה של 7% על ההון העצמי בתעריפי תשתית (כלומר במכלים, בניפוק דלק ובצינורות) ו-8.2% ברוטו במרווח השיווק - כלומר בפער בין מחיר הדלק שהחברה רוכשת למחיר שהיא מוכרת לצרכן. כלומר, נטו נשארים פחות מ-6%, אחרי מס. התשואות האלה, עם כל הכבוד, לא מעניינות והן בעייתיות. זה, להערכתי, אחד הגורמים המרכזיים לכך שפירמות רבות בתחום הזה על המדף".
לצד החברות הגדולות פועלות כמה חברות דלק קטנות יותר, כמו סד"ש ו-Ten (השייכת לקבוצת פישמן. אליעזר פישמן הוא גם בעל השליטה בגלובס). כיצד הן מסתדרות עם דמי השכירות? קודם כול, אין להן צורך בפריסה ארצית, כך שהן יכולות לבחור מיקום שפוי מבחינת מחירו. "הן צעירות יותר", אומר בכיר לשעבר באחת החברות, "ולמדו להתאים את עצמן טוב יותר לעולם החדש. הן מראש חברות של הבי דיסקאונט, שמתכננות מדיניות של עלויות נמוכות ושכירות זולה יותר".
בינו כבר מפיץ מניות
נחזור לפז, לא רק הגדולה מכל השאר, אלא גם בעלת השליטה בבית הזיקוק באשדוד, מה שהופך אותה לחברה אנכית שאינה תלויה בבית זיקוק לצורך רכישת הדלקים. ההון העצמי שלה עומד על 3.5 מיליארד שקלים, והיא נהנית מיציבות ניהולית ומבעלים שמתעניין בעסק ומשקיע בו. "עד לפני שנתיים", אומר גורם בשוק, "בינו כל הזמן הגדיל את האחזקות שלו בפז". בינו, אגב, מעולם לא התבטא בפומבי שהוא מעוניין למכור את פז; רשמית נמסר מטעמו כי טרם התקבלה החלטה איזה מבין עסקיו יוצע למכירה בעקבות חוק הריכוזיות, אבל "ברור שבמציאות הזאת", כפי שמעריך גורם בכיר בענף, "התיאבון של המשקיעים לתחום הזה יפחת, ועל הרקע הזה אין להתפלא שעדיף לבינו, למשל, להמשיך להחזיק בבנק".
בשנה שעברה ירד בינו באחזקותיו בפז, כאשר הפיץ בשלושה סיבובים מניות בשווי של כ-680 מיליון שקלים. גורם בשוק מעריך כי אחת האופציות שבינו ישקול היא פשוט מכירת החברה לציבור דרך הבורסה, אולם בסביבתו אין אישור גם לתרחיש כזה.
היה ויבחר למכור את פז, ההערכות הן שבינו מצפה לקבל על חלקו שלו ועל זה של משפחת ליברמן בפז (43.8%) כ-2.4 מיליארד שקלים, סכום שמשקף לחברה שווי של 5.44 מיליארד שקלים - שווי השוק של החברה. כלומר, אין לבינו שום ציפייה לקבל פרמיית שליטה, וזאת בין השאר משום שבתי זיקוק הם כבר לא עסק טוב כל-כך.
"בשלב הזה, מבחינת פז", אומר גורם בשוק האנרגיה, "בית הזיקוק נוסך רק עצבות כי מצב הזיקוק לא טוב. פז קנתה ב-800 מיליון דולר נכס חשוב, השקיעה 1.3 מיליארד שקל בשיפוץ, בעסק שכרגע מניב אפס".
"אפילו שמדובר בחברה טובה", אומר אדם שמכיר את הקבוצה היטב, "הקונה לא ייתן גם את מחיר השוק. השוק מאמין מאוד בבינו ובמה שעשה בפז, וגומל לו במחיר מניה גבוה, במכפיל הרבה יותר גבוה - כ-20 - מאשר חברות דומות בארצות הברית. אין דרך בעולם שמישהו ישלם לו את המחיר הזה".
ואם לא היה די בכל זה, מתעוררת גם השאלה מי בכלל יכול לקנות. בתי זיקוק באופן כללי הם כבר לא סחורה חמה כל-כך מאז התגבר השימוש בגז טבעי בעולם, ולמעשה מדובר בענף שנתון במשבר עולמי, וכאן יש בעיה מיוחדת, שכן קשה לחשוב על חברה או על איש עסקים ישראלי שמסוגל לסדר גודל כזה של הוצאה, ושעסקיו האחרים מאפשרים לו להיות בעלי פז בלי להסתבך עם חוק הריכוזיות. "חוק הריכוזיות יצר מצב שמי שקונה אותה לא יכול לקנות בתחומים אחרים", אומר מקורב לקבוצה. "אנשים לא אוהבים להיות מוגבלים. למה שמישהו ישים על השולחן חצי מיליארד דולר ויקנה, אם אחר כך לא יוכל למשל לקנות בית השקעות?".
ובכל מקרה - כל מי שירצה לרכוש את פז, יצטרך לקבל את אישור המדינה, שכן בעלות על בתי זיקוק מחייבת זאת. גורם בענף מעריך כי "יהיו אלה משקיעים זרים: חברות שנמצאות בענף מכירת הנפט הגולמי והפקתו או בעלות בתי זיקוק בעולם".
הכתבה המלאה - במגזין G
