תופעת עבריינות הבניה, שעיקרה ביצוע בניה ללא היתר בניה או בניגוד לתנאיו, הפכה כבר לפני שנים רבות לחזון נפרץ.
בית המשפט העליון נטל על עצמו תפקיד חשוב ומרכזי במיגור התופעה ובמסגרת פסיקותיו, נתן דעתו בדבר חומרתה.
בתוך כך, הנחה בית המשפט העליון, לא אחת, את הערכאות דלמטה, להחמיר בענישה כנגד עברייני הבניה ואף להשית עונשי מאסר, על מנת להרתיע עבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע עבירות אלה.
ברם, בחינת פסקי דין הניתנים על ידי בתי המשפט המקומיים, מעלה, כי גישתו הנוקשה של בית המשפט העליון מחלחלת מטה באופן איטי וחלקי.
ראשית, פסיקות בתי המשפט לעניינים מקומיים במחוזות השונים אינן אחידות וזאת בא לידי ביטוי במיוחד בסוגיית הענישה.
שנית, בתי המשפט לעניינים מקומיים, נמנעים לרוב מהטלת עונשי מאסר ו"מסתפקים" בהשתת קנסות ומתן צוי הריסה (שנועדו "להחזיר מצב לקדמותו").
יתכן, שהגישה הפשרנית של בתי המשפט לעניינים מקומיים והעדפת הקנסות וצוי ההריסה על פני עונש המאסר, תורמת במידה זו או אחרת להארכת חייה של תופעת עבריינות הבניה.
ברם, חרף האמור לעיל, נותר בית המשפט העליון בגישתו המחמירה גם בימים אלה, כפי שעולה מהכרעתו האחרונה בסוגיה זו.
תחילתו של דבר בהרשעתו של הנאשם מחמוד ג'בר מודלג' בבית משפט לעניינים מקומיים בעבירות של אי קיום צו הריסה שיפוטי, שימוש במקרקעין בלא היתר וביצוע שימוש בסטייה מתוכנית.
במסגרת גזר הדין, הפעיל בית המשפט לעניינים מקומיים על הנאשם מאסר על תנאי בן 8 חודשים שהושת עליו בהליך קודם וכן השית עליו בחפיפה, 6 חודשי מאסר בגין העבירות הנוכחיות, כך שבסך הכל הוטלו על הנאשם 8 חודשי מאסר.
הנאשם ערער על חומרת גזר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אולם זה, מצא לדחות את הערעור וקבע, כי "לא נפל פגם כלשהו בפסק דינו של בית משפט קמא והניתוח שנעשה על ידו לגבי המצב המשפטי ונסיבותיו של תיק זה, הוא ניתוח שמקובל עלי במלואו".
נוכח דחיית ערעורו על ידי בית המשפט המחוזי, עתר הנאשם לבית המשפט העליון בבקשה שיתערב ויקל בעונש.
בעתירתו לבית המשפט העליון, פרט הנאשם את נסיבותיו האישיות ובכלל זה, ציין את היותו אדם נורמטיבי, אשר שימש במשך שנים ארוכות כמורה בבית ספר, את היותו מטופל בבת בגירה הסובלת ממכלול בעיות רפואיות וטען, כי תגרם לו ולסובבים אותו פגיעה אנושה, כתוצאה מעונש המאסר שהוטל עליו.
עוד טען הנאשם, כי יש להתחשב בניסיונותיו החוזרים והנשנים לשנות את ייעודם של המקרקעין נשוא כתב האישום, כך שהשימוש הנעשה בהם יוכשר ויהפוך לחוקי.
לבסוף, גרס הנאשם, כי העונש שהושת עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת.
לאחר בחינת טענות הנאשם, מצא בית המשפט העליון לדחות את עתירתו ובמיוחד את הטענה בדבר מדיניות הענישה.
בית המשפט העליון קבע, כי העונש שהוטל על הנאשם אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, אלא הוא סביר ומאוזן, ואף נוטה לקולא.
נקבע עוד, כי יש להחמיר בעונשם של המפרים צו הריסה שיפוטי, וזאת בעיקר כאשר תלוי ועומד נגדם עונש מאסר על-תנאי, שלא הרתיעם מלשוב ולבצע עבירות דומות.
בית המשפט הוסיף וציין, שוב, כי עבירות התכנון והבניה הפושות בארצנו, הגיעו לכדי רמה של "מכת מדינה", דבר המחייב נקיטת יד קשה נגד העבריינים ואף בחר לצטט מתוך דברים שנקבעו על בעבר בפרשת מריסאת (רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל), שם נקבע כך: "על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו".
נמצאנו למדים, כי גישתו של בית המשפט העליון הינה להחמרת הענישה כלפי עברייני הבניה והיא מתבטאת במתן "אור ירוק" לערכאות דלמטה, להגביר את השימוש בעונש המאסר. לכן, שומה על עברייני הבניה הפוטנציאליים שימנעו מבעוד מועד מביצוע עבירות אלה.
הכותב, מומחה במקרקעין, בעל משרד עורכי דין ונוטריון (מגדל V-TOERT בני ברק).