את יפה ויגודסקי אני פוגש ב"קפה איטליה" הפופולרית. על אף שמדובר בשעת צהריים מאוחרת יחסית, החלל הגדול הומה אדם ואין כמעט שולחן פנוי. מסביב אני מזהה לא מעט מהפרצופים שמוכרים לי מהאיורים של גיל ג'יבלי ב"גלובס" מחוזקים בחלק מצמרת חברת החשמל שמשרדיה סמוכים למסעדה.
ויגודסקי - יו"רית קרן "מעגלים", החלה את הקריירה המקצועית שלה, בשלהי שנות ה-60, כמורה בבית-ספר תיכון. אחר-כך כמנהלת, ובגיל 28 הייתה כבר מפקחת במשרד החינוך. ב-1975, ניהלה את המכללה להכשרת מורים וב-1982, במקביל לניהול המכללה, הקימה את המרכז הטכנולוגי הראשון בתל-אביב.
כמה שנים מאוחר יותר, מונתה לתפקיד סמנכ"ל במכללה למנהל וב-1995, מינו אותה שר החינוך דאז, אמנון רובינשטיין ומנכ"ל המשרד, שמעון שושני, להיות סמנכ"לית המשרד, לעסוק בחינוך מדעי-טכנולוגי ולהוביל פרויקטים כמו תקשוב מערכת החינוך וביצוע רפורמה בחינוך הטכנולוגי. ב-2003, מונתה על-ידי השרה לימור לבנת למנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, תפקיד שאותו מילאה במשך תשע שנים.
בנוסף, ויגודסקי היא דירקטורית בחברת החשמל, בתפקיד יו"רית משאבי אנוש ומינהל, דירקטורית ברשת "עמל" וכן חברה במספר הנהלות ציבוריות ועמותות של גופי תרבות שונים ("בית צבי", התיאטרון לילדים ולנוער, אגודת הידידים של תיאטרון היידיש והנהלת מרכז סוזן דלל).
על הרפורמה בשידור הציבורי אומרת ויגודסקי: "אין מצב שבמדינה דמוקרטית לא יהיה שידור ציבורי. אפילו האיכות של השידור המסחרי עולה כאשר יש שידור ציבורי חזק, כי חלק מהדברים שהערוצים המסחריים מרשים לעצמם היום, נובעים מהעובדה שאין שידור ציבורי חזק.
"הצעתי היא לבצע 'סגירה ופתיחה מחדש' כמו שעשו במע"צ שנסגרה בלילה אחד, ונפתחה למחרת בבוקר במתכונת משופרת. אם יעשו את הדברים בשום שכל, אפשר יהיה להקים רשות חזקה שתמומן מכספי אגרה ולא על-ידי המדינה, כלומר הפוליטיקאים, כדי שלא תהיה גוף פוליטי. אני מבינה את הציבור שלא רוצה לשלם אגרה, כי היום אין תמורה לאגרה, אבל אם תהיה תמורה לאגרה, תפחת גם ההתנגדות".
בתפקידה הנוכחי, עומדת ויגודסקי בראש קרן "מעגלים", יוזמה משותפת של הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים שמטרתה שדרוג של בעלי "מקצועות שוחקים". כך, למשל, נערכים קורסים מקצועיים לפועלי ייצור ותיקים כדי שיוכלו להפעיל מכשור מתקדם יותר, חדרניות בבתי מלון עוברות השתלמויות בקוסמטיקה כדי שיוכלו לעבור לעבוד בספא, ועוד.
"זו ישראל שרבים מאיתנו לא מכירים", מודה ויגודסקי. "חלק מהאנשים עובדים גם שעות נוספות ומשמרות ועדיין מגיעים בקושי למשכורת מינימום, חלקם הם אנשים שמעולם לא השקיעו בהם". לפער הבלתי-נתפס בין דירקטורים למשתכרים שכר מינימום עוד נחזור בהמשך.
ויגודסקי נולדה בישראל וגדלה ברמת גן, בת להורים ניצולי שואה:
"הוריי שרדו את המלחמה, אך איבדו את שני ילדיהם. אני הייתי הגלגול החדש שלהם, עם כל הסממנים המוכרים של 'דור שני'".
לימים, במהלך התמחותה בהיסטוריה של עם ישראל, חזרה ויגודסקי למקורות: "השוויתי בין מערכת החינוך בגטו וילנה ובין מערכת החינוך בישראל והגעתי למסקנה שלא בכדי וילנה כונתה 'ירושלים ד'ליטא'.
"גם בתקופת השואה הייתה להם מערכת חינוך מפוארת שהיה בה הכול - חינוך מקצועי, עיוני, קונסרבטוריון וגני ילדים. הגעתי למורים ותלמידים מהגטו ששרדו את השואה וראיינתי אותם".
עבודה נוספת, שבה השקיעה את זמנה ומרצה במסגרת החוג לספרות, עסקה בפערים העדתיים בשירה של ארז ביטון: "הוא היה אחד הראשונים שהעלה באמצע שנות ה-70 את נושא התרבות המזרחית שהייתה אז במקרה הטוב לא מוכרת ובמקרה הטוב פחות, פשוט מושפלת".
את נעה בין קצוות מנוגדים. מצד אחד - הכאה על חטא השפלת התרבות המזרחית, מצד שני פעילות למען תיאטרון היידיש. גם בעיסוק היומיומי שלך: חלק מחברייך להנהלות הציבוריות של גופי התרבות השונים, הם אותם מעסיקים ששוחקים עד דק את העובדים שבהם את מטפלת במסגרת קרן מעגלים.
"בכל מקום אני מצביעה על הפערים החברתיים הבלתי-נתפסים. זו כמעט מדינה נפרדת, פריפריה שלא מוכרת במרכז, ואני לא מדברת בהכרח על מרכז גיאוגרפי, כי גם בתוך תל-אביב מתקיימת הפריפריה הזאת, אלא על מרכז כלכלי-תרבותי שלא תמיד מכיר את המציאות שבה הוא חי".
תפריט תרבותי:
ספרות
"אני אוהבת מאוד ספרות עברית וקוראת בעיקר סופרים ישראלים. לשמחתי, היו לי מורים שקירבו אותי לספרות ולקריאה, למרות שלא תמיד הלכתי בתלם. אני גם מאוד אוהבת שירה. עוד כנערה קראתי המון שירה: אריאנה הרן, יונתן רטוש, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', וכמובן את הגדולים כמו אלתרמן ופן שעליהם גדלנו".
מוזיקה
"אני אוהבת מוזיקה קלאסית. בילדותי למדתי לנגן בפסנתר וכשבתי למדה אצל אותה המורה, אביבה שמר, גיסתה של נעמי שמר, הרגשתי שסגרתי מעגל. אני הולכת לקונצרטים בארץ ובעולם. מלבד מוזיקה קלאסית אני אוהבת גם ג'אז וכמובן - זמר ישראלי.
"לאופרה אני הולכת בקביעות, יש לי מנוי שאמי קנתה לי לראשונה כשהייתי עדיין בתיכון והאופרה הייתה על שפת הים".
טלוויזיה
"אני מודה שאחרי תשע שנים שבהן ניהלתי את הטלוויזיה החינוכית, אני קצת שבעה מטלוויזיה. רואה בעיקר חדשות וסרטים דוקומנטריים, אבל לתוכניות הריאליטי למשל, אין לי סבלנות. אני לא מסוגלת לצפות בהן - וזה כולל גם את תוכניות הריאליטי-בישול שעלו לאחרונה".
תיאטרון
"צופה בקביעות בהצגות, בעיקר של הקאמרי ובית לסין וכמה שיותר. רואה כמובן את כל ההצגות של ה'יידישפיל'. יש לנו באגודת הידידים של התיאטרון ערב שנקרא 'שמועס' ובמסגרתו אנחנו מתכנסים בכל פעם בבית של מישהו אחר, אוכלים אוכל יידישיסטי, שרים ביידיש ובכל פעם מגיע שחקן אחר מהתיאטרון. יש לנו גם שני אירועים שנתיים סמוכים ומנוגדים: הראשון הוא פורים-שפיל והשני הוא אירוע זיכרון שנערך בקביעות בבית ציוני אמריקה בערב יום הזיכרון לשואה".