הסיפור של קרן הפרייבט אקוויטי מרקסטון הוא לא עוד סיפור על קרן שלא סיפקה את הסחורה. לצד אי ההצלחה של מייסדי הקרן - רון לובש, אמיר קס ואליוט ברוידי (שעזב אותה בעקבות שערוריית שוחד) - וכישלונם של המוסדיים שבחרו להשקיע בה, משקף המקרה הזה בעיקר את כישלון השיטה.
במהלך עשר שנות קיומה הניבה מרקסטון תשואה נמוכה להפליא של 3% על ההון, שעשויה להתברר בעתיד אף כהפסד, אם, כפי שקורה לא אחת בתעשיית הקרנות, השיערוכים האופטימיים המופיעים בדוחות הקרן לא יתממשו בפועל.
אבל התשואה הזעומה שמרקסטון מציגה על הפורטפוליו שלה לא ממש רלוונטית למנהליה. אפילו אם הקרן של לובש וקס תסכם את פעילותה בהפסד גדול, שני מנהליה מסודרים יפה, לאחר שגרפו לכיסם עשרות מיליוני דולרים מכספי המשקיעים במהלך שנות קיומה של הקרן.
זה קורה משום שמרקסטון, כמו קרנות דומות מסוגה וכפי שמקובל בענף, משלמת למנהליה דמי ניהול שנתיים בשיעור 2% על הסכום שגייסה. זה תגמול שמנהלי הקרן גובים במלואו לאורך כל שנות פעילותה ולא משנה אם היא מרוויחה או מפסידה (בנוסף זכאים המנהלים לכ-20% מהרווח, אם יש כזה).
כי כזו היא שיטת התגמול בקרנות הפרייבט אקוויטי, כמו גם בקרנות הגידור וקרנות ההון סיכון - דמי הניהול של המנהלים מובטחים וכל הסיכון נופל על כתפי המשקיעים. ובחלק גדול מהמקרים, המשקיעים הללו הם הגופים המנהלים את חסכונות ציבור, אותו ציבור שכלל לא מודע לכך שהוא שותף במימון החגיגה הזאת.
עכשיו תורה של הכנסת
מחר (ב') צפויים חברי ועדת הכספים של הכנסת להצביע בנוגע ליוזמה להגבלת דמי הניהול הכפולים בחיסכון הפנסיוני - אותן הוצאות שמושתות ישירות על החוסכים בנוסף לדמי הניהול הקבועים בגין ניהול השקעות חיצוני - בין היתר בקרנות פרייבט אקוויטי דוגמת מרקסטון.
חברי הוועדה ידרשו להחליט האם לאשר את בקשת המפקחת על הביטוח באוצר, דורית סלינגר, להגביל את ההוצאות הישירות שמשלמים החוסכים ל-0.25% מהצבירה המנוהלת מדי שנה. בהחלטתם, מן הראוי שיתנו את הדעת לתגמול הנדיב שמקבלים מנהלי הקרנות, שמתעשרים על חשבון כספי הפנסיה של הציבור בישראל, ולא תמיד נותנים תמורה הולמת עבור דמי הניהול שהם גובים.