ברנארד מיידוף, שמרצה 150 שנות מאסר לאחר שנמצא אשם בהונאת מאות משקיעים פרטיים ומוסדיים בעשרות מיליארדי דולר בתחבולות פונזי מתוחכמות, שהחלו כבר בשנות ה-90 של המאה שעברה, אם לא קודם לכן, מצהיר בראיון לאתר "פוליטיקו": "לא בגדתי ביהודים; בגדתי בבני אדם". הוא אף מזהיר משקיעים להתרחק משוק המניות ואומר כי השווקים הפיננסיים עדיין מלאים בשחקנים מושחתים כמוהו.
באחד מהקטעים המעניינים ביותר בראיון רחב היריעה מתמקד מיידוף בטענה שהוא לא פגע ביהודים יותר מאשר באנשים אחרים שנתנו בו אמון, למרות שברשימת קרבנותיו יש מספר בלתי פרופורציונלי של יהודים ושל מוסדות יהודים, לרבות ארגוני צדקה. הוא מתעצבן כאשר אומרים לו שפשעיו הכאיבו יותר לקבוצה אחת, היהודים, מאשר לקבוצות אחרות., מציינת המראיינת.
"אין בלבי יותר צער על יהודי מאשר על קתולי", הוא אומר ביחס לקרבנות הונאות הפונזי שלו. "לדת אין כל קשר לזה".
"אני לא חש שבגדתי ביהודים; בגדתי בבני אדם", הוסיף מיידוף. "... בגדתי באנשים שנתנו בי את אמונם, בוודאי בקרב הקהילה היהודית. (אבל) עשיתי כסף רב יותר ליהודים ולארגוני צדקה יהודיים מאשר הסכומים שהם הפסידו".
(אחד מקרבנות מיידוף, רוברט לפין, מייסד ארגון יהודי שלא למטרות רווח שהפסיד 22 מיליון דולר אצל מיידוף, אמר ל"פוליטיקו", בתגובה, כי אין ספק שמיידוף אכן בגד במשקיעים יהודיים מפני שהוא תמיד הציג את עצמו כ"חבר נדיב בקהיליה היהודית").
מיידוף טוען בראיון, כי מעולם התכוון לכך שמסכת ההונאות שלו תצמח לממדים שאליהם הגיעה, בסופו של דבר. הוא חזר כמה פעמים על הטענה, שבשלבים קודמים של הקריירה שלו הוא ניהל עסק מוצלח שהניב כספים רבים ללקוחות רבים. רק לאחר שספג הפסד גדול, בתחילת שנות ה-90, הוא השיק את הונאות הפונזי שלו במטרה לכסות את ההפסד. זה היה רעיון "גרוע" ו"מביש", הוא אומר, אך חשוב לו שאנשים יבינו שמעולם לא היתה לא כוונה להונות את לקוחותיו במשך זמן רב כל כך.
"אני לא חושב שאני אדם רע; הטבתי עם אנשים רבים, ועשיתי סכומי כסף אדירים לאנשים מסוימים", אומר מיידוף. "זה לא היה רק למען הכסף. היו לי סכומי כסף אדירים. זה לא היה רק כדי לקנות יכטות ובתים. היו לי יכטות ובתים כבר מההתחלה, והם נקנו בכסף לגיטימי שעשיתי. אין על מה לכפר. כבר אז ידעתי, שאני עושה מעשים רעים".
חלק ניכר מהראיון מוקדש לחיים הטובים של מיידוף בכלאו. הוא מרצה את עונשו בבית-הכלא באטנר, בקרוליינה הצפונית. ההשגחה על האסירים רגועה. דלתות תאי האסירים אינן ננעלות בלילות וההם רשאים להסתובב בחצר כמעט ללא הגבלה. "דווקא די נחמד כאן, הוא אומר. "כמו בקמפוס של אוניברסיטה.. אפילו האוכל בסדר". בכל זאת, הוא מתגעגע לאוכל האסייני שנהג לאכול בהונג-קונג. לדבריו, הבעיה היחידה שלו היא שעמום. הוא מבלה את זמנו בקריאה, צפיה בטלוויזיה במשך כמה שעות, ובטיולים ממושכים במתחם הכלא. אל הסוהר שליווה אותו פנה מיידוף כמנהל אל עובד במשרדו.
כלפי חוץ נראה מיידוף כאדם בריא. הוא מבשר שאינו חולה בסרטן בכליות, כפי שדווח בעבר, אלא במחלה אחרת שנמצאת בטיפול ובשליטה. לפני כמה חודשים נגרם לו התקף לב בגלל סתימה בעורק. הוא נותח ובעורק הפגוע הושתל פיגום (סטנט). "אני מקבל כל כך הרבה תרופות פה: לב, כליות, לחץ דם, תרופה נגד דאגת יתר, איזה 14 תרופות ביום", הוא אומר.
בית-הכלא מעמיד לרשות מיידוף גם פסיכיאטר פעם בשבוע, אבל הטיפול אינו משחרר אותו מציפורני הכאב שהוא חש על הסבל שגרם למשפחתו. "אני לא יכול לומר לך כמה שעות ביליתי עם הפסיכיאטר הזה במאמץ להשלים עם עצמי, להבין מדוע עשיתי מה שעשיתי", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שלא הייתי בסדר מבחינה נפשית. לו יכולתי להאמין בכך, הייתי חש טוב יותר".
מיידוף אומר שהוא מתחרט, כמובן, על מעשיו, אך הוא מתעקש להבהיר דבר אחד: הדיווחים על פשעיו היו מוגזמים, בעוד שהדיווחים על מאמציו לנסות ולהחזיר את הכספים הגזולים לקרבנות לא זכו בהכרה מספקת.
"כל אחד חושב עלי את הגרוע מכל", אמר מיידוף. "הדבר היחיד שמשמח אותי הוא שיכולתי לעזור לאנשים להתאושש (מהעוולות שהוא גרם להם)". לדבריו, הוא לא השתנה: "אין לי ממה להשתנות. זה לא שאי פעם ראיתי את עצמי כאדם רע. עשיתי שגיאה נוראה ואני מצטער".