לבוא ולהתלונן 15 שנים אחרי אירוע של הטרדה/פגיעה מינית, לכאורה וגם לא לכאורה, בדיוק בעת שבה השר סילבן שלום מתמודד על קפיצת מדרגה בקריירה הציבורית שלו, זה ניצול לרעה של החוק.
זה פוגע בכלל הנשים, מחליש את כוחו ועוצמתו של החוק עבור נשים רבות, שהגבר שפגע בהן איננו אישיות תקשורתית, והכוח היחיד נגדו הוא כוח החוק. שימוש כזה ב"חוק למניעת הטרדה מינית", בעוצמתו המתפתחתו, שוחק את המשענת היחידה של נשים, בעיקר קשות פרנסה, מול התנהלות פושעת של גברים-מעסיקים-בעלי-מעמד.
תלונה כזאת עלולה להכתים את היחס של הציבור לנשים מתלוננות, בטענה שהן עושות שימוש מניפולטיבי בחוק. יותר מזה, אירוע כזה, שנחשד כהתערבות פוליטית, אם ביוזמה אישית או בהנעת אחרים, שמתווסף לתיקים ולתביעות שונות ובעייתיות בעבר עוד יביא לדרישה לתיקון החוק באופן שיחייב פרסום שמות של נשים, שתלונתן התבררה בבית-המשפט או לאחר חקירת משטרה, כבעייתית- שקרית-לא-מבוססת על אירועים אמיתיים. זה גם עלול להביא לדרישה להעמיד לדין נשים שהיו מעורבות בחשד להטרדת-שווא של גברים.
מטרת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח 1998, ברורה ומפורשת: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". שוויון בין מינים זה שוויון אמת לגבר ולאישה - לא העדפה של אישה על פני גבר. הגנה על כבודו של אדם - היא הגנה על כבודה של אישה כמו של גבר. חירות ופרטיות - מתייחסות לשני המינים. נכון, שגברים הם אלה שעושים בדרך-כלל שימוש מיני לרעה במעמדם ובכוחם; אבל אם אנחנו הנשים לא נזהר ונכבד את השימוש בחוק, הוא יהפוך לחרב-פיפיות שתפגע קודם כול ובעיקר בנו.
בהחלט ייתכן כי המתלוננת הנוכחית על השר שלום נקייה מכל מניע של התערבות לרעה בקריירה או בחיי המשפחה שלו. בהחלט אפשר שמשהו בחייה של הגברת המדוברת, ושל אחרות המגיעות להתלונן שנים אחרי האירוע, גרם לפרץ של רגשות או עוצמות-נפש, שלא היו לה בעת האירוע. ואפשר בהחלט שמדובר בתום-לב, בסערת רגשות, בטראומה שהתבשלה בנשמתה עד שפרצה. אבל, נשים כגברים, אינן יצורים חלשים ועלובים. נשים, בדומה לגברים, חייבות לקבל אחריות אישית ולעשות חשבון-נפש אישי. לא הוגשה תלונה במועד, לא הוגשה תלונה שנים אחרי האירוע עוד בטרם חלה ההתיישנות - אז זהו זה, נגמר. זה קשה, אבל זו קבלת אחריות אישית על התנהלות, גם אם היא בעייתית.
קל מאוד להכתים אדם, קל וחומר להכתים איש-ציבור מוכר. "אין עשן בלי אש" הוא משפט מקובל וקשה, תירוצם של צדקנים, אנשי מוסר כאילו. רק שהביטוי הזה לא תמיד נכון. הרבה שמועות התבררו כלא כלום. אבל בדרך נמרח כתם שלא יימחק לעולם. אמנם קשה לומר לשר הבכיר מה לעשות, אבל לא מן הנמנע שבבוא היום, אחרי החקירה ואחרי שיימצא שיש המון עשן בלי אפילו להבת אש קטנה, הוא יבחר להגיש תלונה נגד המתלוננת המאוחרת.