שמו של השר החשוד בהטרדה מינית, סילבן שלום, היה ידוע כבר אתמול לכל מי שיודע לגלוש באינטרנט, ומי היום לא יודע? האם השר הוא באמת מטריד מינית? לאחר שנודעה זהותו, הוא כבר כזה, בין שהטריד ובין שלא. התקשורת עטפה אותו בעשן, ומבחינת ההמון "אין עשן בלי אש". הוא עצמו טוען שלא שמע מעולם על האישה, לא יודע במה המדובר. האם זה נכון? לא משנה, עכשיו זה כבר נכון. כי גם אם דברי אמת בפי השר הבכיר, מי יאמין לו? האם לא כל חשוד מכחיש?
פתאום אי אפשר יותר?
על פי תלונת האישה, היא עבדה בשירות השר, הגיעה לחדרו במלון, ושם הוא הטריד (אולי). לפני 15 שנה! חמש עשרה! מה קרה שהאישה פתאום נזכרה? אנחנו מבינים שהטרדה מינית יכולה לגרום לאישה טראומה, אבל עד כדי כך, שבמשך תקופה כל כך ארוכה היא לא הייתה מסוגלת להתלונן? או לא רצתה? 15 שנה היא חיה עם האירוע הזה ופתאום אי אפשר יותר?
הנחתה אחרי 15 שנה?
כאשר החליט היועץ המשפטי יהודה וינשטיין על בדיקה בטרם חקירה, הוא ללא ספק התכוון לטובה. אבל אנחנו יודעים לאן מובילות לפעמים כוונות טובות. לדעתי, וינשטיין היה צריך לומר לאישה שהוא מבין ללבה, אבל אם המתינה 15 שנה, לא ייגרע ממנה דבר אם תחכה עוד 30 שנה. אי אפשר לבוא אל אדם, ולהנחית עליו חשד כזה לאחר תקופה כה ארוכה. גם אם אין התיישנות בחוק, יש התיישנות מבחינת ההגינות וההיגיון.
אני חושב שהמחוקק צריך לעשות סדר בתחום העבריינות המינית. אין חקירה ואין בדיקה במקרים שבהם ברור על פניו שעבר זמנה של התלונה, לא רק מפאת אורך התקופה, אלא גם מבחינה מידתית. כי כאשר פותחים בבדיקה או חקירה נותנים אמינות לתלונה, ופוגעים בזכותו של אדם לשמו הטוב.
האם ההוצאה מוצדקת?
אנחנו שומעים כל הזמן על מצוקה בכוח אדם, במשטרה, בבתי המשפט, בפרקליטות. בדיקת תלונה מלפני 15 שנה דורשת משאבים רבים בכסף ובאנשים לתקופה של כמה חודשים. האם הוצאה כזאת מוצדקת במקרה כזה? כמובן שהכל היה נראה אחרת לו היה מדובר באפשרות של אונס או אלימות.
מניעים לא ענייניים
חשוב מאוד שהמתלוננת תיחקר כאשר היא נזכרת להתלונן אחרי תקופה בלתי סבירה. קשה מאוד לקבל שמאחורי תלונה כזאת אין מניעים אחרים, לא ענייניים. אם יימצא שיש, הרי המתלוננת היא זו שמטרידה את הציבור, את מערכת אכיפת החוק ואת האדם שנגדו היא מתלוננת. זה לא פחות חמור מהטרדה מינית.