זוגות רבים חותמים על הסכם ממון מספר ימים או שבועות טרם חופתם, ואז במעמד החופה הבעל חותם על מעין הסכם ממון נוסף, הנקרא כתובה, במסגרתו הוא מתחייב לשלם לאישה סכום כסף מוגדר במקרה של גרושין. כאשר הסכם הממון קובע שהאישה מוותרת על כתובתה ולאחר מכן הבעל מתחייב בכתובה במעמד החופה, מי מההסכמים גובר?
שאלה זאת ניצבה לאחרונה במרכז פסק דינו של בית הדין הרבני בבאר שבע, ולמרבה הפליאה, לא בפעם הראשונה עבור אותו הבעל. הבעל, נשוי בפעם השלישית, והפעם נישואיו ארכו חמישה חודשים בלבד, בסיומם האישה השלישית תבעה שישלם לה את סכום הכתובה עליו התחייב בסך 180,000 שקל.
הבעל התנגד לתשלום הכתובה, בטענה שהאישה ויתרה על כתובתה בהסכם ממון קדם נישואין הגובר על הכתובה. הבעל, למוד הניסיון, החתים הן את אישה מס' 2 והן את אישה מס' 3 על הסכמי ממון זהים במסגרתם נכללו שני סעיפים של ויתור על זכויות: בסעיף אחד נכתב "הצדדים מצהירים... שאין ולא תהיה להם כל תביעה או טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא... בסיום נישואיהם למעט האמור בהסכם זה", ובסעיף נוסף נכתב "במקרה של פירוד לא יהיה הבעל חייב בתשלום פיצוי כל שהוא לאישה'".
בית הדין הרבני נחלק בשתי שאלות. ראשית האם הסכם ממון שכולל סעיף כללי של ויתור של האישה על פיצוי כלשהוא משמעו גם ויתור על כתובה, או שיש לכתוב במפורש שהאישה מוחלת על כתובתה. אותה שאלה נדונה גם בהקשר להסכם הממון של הבעל עם גרושתו השניה, ואז קבע בית הדין שלסוגיה זאת אין תשובה חד משמעית.
מאחר שהדבר נותר בסימן שאלה, הבעל נהנה אז מהספק שכן האישה היא התובעת ועליה נטל הראיה. כאשר עלתה אותה סוגיה גם בקשר לגרושיו השלישיים קבע בית הדין שהבעל כבר היה מודע לבעיה, ושוב אינו יכול להנות מהספק, אם לא דאג שירשם במפורש שהאישה מוחלת על כתובתה. המסקנה היא שחשוב להבהיר את נושא ויתור האישה על הכתובה באופן מפורש בהסכם הממון ולא לסמוך על סעיף ויתור תביעות כללי.
עתה נותר לברר, אם סעיף על פיו האישה מוחלת על כתובתה באופן מפורש, אכן פוטר את הבעל מתשלום הכתובה באופן מוחלט, והתשובה על כך היא שלילית. הכתובה מורכבת משני חלקים: עיקר כתובה ותוספת כתובה. על עיקר הכתובה לא ניתן למחול או לוותר מראש, שכן אין קדושין ללא כתובה. שווי עיקר הכתובה הוא מאתיים זוז כסף, ובעוד ששערי שווי המתכת דווקא ידועים ומתפרסמים, ערך הזוז כבר לא כל כך. המחלוקות באשר למהו זוז, יוצרות פער משמעותי ביותר, מאחר שההערכות נעות בין 120 גרם ל 57 קילו.
הסכום הנוסף הנכתב בכתובה על פי רצונו של החתן, והוא הסכום המכונה בלשון העם "הכתובה", הוא למעשה תוספת הכתובה, ועליו דווקא ניתן להתנות בהסכם ממון, אך גם כאן אין מדובר בהגנה מוחלטת. בית הדין הרבני הבהיר כי כאשר האישה מצהירה בהסכם הממון שהיא מוותרת על כתובתה, ויתור זה מתייחס לגרושין מוסכמים, גרושין הנובעים מאשמת האישה או אף מאשמת שני הצדדים כאחד, אך לא מגרושין הנובעים באופן מוחלט מאשמתו של הבעל.
במקרה שהובא לפניו בית הדין הרבני פסק שסיבת הגרושין מאישה מספר שלש נובעת באופן בלעדי מהתנהגות הבעל, אשר בחר לחזור לחיקה של גרושתו הראשונה. האישה השלישית הוכיחה לבית הדין הרבני שהקשר בין הבעל לגרושתו הראשונה חודש עקב נישואי בתם המשותפת, שנערכה בסמוך לנישואיו השלישיים, ובעקבותיו הגרושה הראשונה נהגה לשלוח לבעל מסרונים עליהם חתמה "אשתך", (על אף היותו נשוי לאישה השלישית), והשניים אף נסעו לטיול זוגות משותף בחו"ל.
בית הדין הרבני קבע שבמקרים קיצוניים כאלו של בגידה, או התנהגות בלתי נאותה חריגה מצד הבעל, האישה זכאית לפיצוי על עוגמת הנפש והנזק שנגרם לה בגין הגרושין שנכפו עליה ולכן אין מקום לכבד את סעיף המחילה על הכתובה בהסכם הממון. בית הדין אף השווה את הנישואין לשותפות עיסקית, וקבע כי נהוג לכבד הסכמים של ויתור על תביעות הדדיות כשיש הסכמה על פירוק השותפות, אך לא במקרים שבהם אחד מהצדדים התרשל או פשע בהתנהלותו, אז פירוק השותפות עשוי להיות מלווה בתביעת הצד הנפגע.
על פניו דבריו של בית הדין נשמעים הגיוניים עד שנזכרים שבניגוד לשותפות רגילה, הכתובה פועלת רק לצד אחד. היה אולי מקום לראות בתוספת הכתובה פיצוי מוסכם על בגידה אם היתה התחייבות דומה של האישה כלפי הבעל, שכן הנישואין יכולים להתפרק באותו אופן בדיוק בשל התנהגות קיצונית וחד צדדית של האישה, אך לא כך היא. לפיכך הדרך הנכונה להלחם בחיוב זה מראש בצורה יעילה היא פשוט לכתוב סכום נמוך כתוספת הכתובה.
עו"ד ליהיא כהן דמבינסקי מומחית לדיני משפחה וירושה
מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס
www.divorceinfo.co.il