הבית
הזמן עומד מלכת בדירת הקרקע בלב תל-אביב. ספריות-עץ כהות. וילונות על החלונות. מרצפות קטנות. דלת-הזזה אפרפרה. וטלפונים עם חוגה. בטלפון הסלולרי אי אפשר לשוחח כי אין קליטה. רק המחשב-הנייד על הכיסא בפינת האוכל מבשר שאנחנו במאה ה-21.
במרחק של כמה פסיעות מתיאטרון הבימה, ברחוב תל-אביבי קטן, שוכן בניין בן שלוש קומות, שאדניות פורחות מקשטות את חלונותיו. אני מצלצל באינטרקום וד"ר גבריאל קלינג פותח את הדלת. השבוע חגג 80, אבל הנימוס, לדבריו, מחייב לצאת אל האורח. "זה אחד המקומות הטובים ביותר בעולם לחיות בהם", הוא מתמוגג. "לבית-המשפט ברחוב ויצמן הלכתי ברגל. כמה אנשים בימינו יכולים ללכת לעבודה ולעבור בין שדרות לגנים? פעם בשבוע נסעתי במכונית כדי להעביר תיקים מהבית לעבודה, כי חלק גדול מהעבודה שופטים עושים בבית".
כבוד השופט בדימוס לובש חליפה ועניבה, ומכבד אותי בתמרים לחים ובקנקן מיץ תפוזים. על השולחן סידור פרחים, ואגרטלים עם פרחי העונה מעטרים את הסלון. העציצים שמטפחת אשתו הלנה סגורים במרפסת. את השקט יפר עוד מעט הגנן בחוץ. "מי שמטפל בגינה הוא אגרונום שעושה זאת באהבה, הוא הנכד של מי שהקימו את הבניין בשנות ה-30. אנחנו גרים פה יותר מ-40 שנה. שכרנו דירה אחת, ואחר-כך את השנייה. ואז קנינו. את המשכנתא סיימתי לפרוע רק לפני חודש, בגיל 80.
"היה לנו כאן משרד", הוא מחווה בידו אל מעבר לדלת הסגורה, "לי ולשותף שלי, יצחק שבו. הוא היה מנכ"ל משרד הפנים בזמנו של השר ישראל בר-יהודה. היה מבוגר הרבה יותר ממני, אך הסתדרנו מצוין 17 שנה. אדם מיוחד. בגיל 80 שלח את הרישיון שלו חזרה למשרד התחבורה, וכתב להם: 'אדם בן 80 לא צריך לנהוג'".
הכלבה מאגי, בת 14, מוכנסת פנימה לאחר יבבות מחאה וטפיחות עזות על הדלת. על הקיר תמונות ארבע נכדיו, ממוסגרות ליצירה אחת. ספרי משפט ועוד ספרי משפט. אחד מהם, מוכתם, ישן, נושא את התאריך 31 בדצמבר 1933. ריח הזיכרונות נמצא בכל פינה. אחרי שהבטנו בחוברת שבה תמונות המשפחה, דודה קרולה, כרמלה שראתה את בנה בן ה-7 נרצח ע"י קצין גרמני באמצע הרחוב; אחיה רומק שנהרג בהפצצה בריטית בבודפשט, אנחנו מעיינים בצילומים שבספרייה.
"כאן חיים הרצוג ממנה אותי לשופט. וכאן דן מרידור. ואריק שרון, שהיה סטודנט שלי כשהיה מפקד 101, בא במדים. בא תמיד ובא מוכן. למד נזיקין. אני מלמד באוניברסיטת ת"א כבר 55 שנה. מתוך 60 אלף עורכי-דין, 15 אלף עברו אצלי. גם נשיא העליון אשר גרוניס היה תלמיד שלי. אני הכי מבוגר שם, לפי הבנתי. פנסיונר, ועדיין מלמד".
פולין, רומניה, טורקיה, פלסטינה
"נולדתי ב-1934 בקרקוב. אבי, יחזקאל, הנריק בפולנית, עבד בבנק של יהודים; ואמי, נטליה, ניהלה את הבית. חיינו ברמת חיים די גבוהה, הייתה לנו מטפלת, רחלה. באוגוסט 39' אבא שלי הציל אותנו. הוא אמר לאמי: סעי להורייך בלבוב, זה קרוב לגבול. נסענו. פרצה מלחמת העולם. אבי נעל את הדירה במרכז העיר, אזור מאוד מפואר, בית עם מעלית, וכשהגיע ללבוב, שכר מונית ונסענו לגבול הרומני. היו שם גברים יהודים שהחליטו לברוח, והוא יצא איתם. כעבור מספר ימים שלח אלינו מסר לחזור ללבוב; ואחרי כמה שבועות הגיע אלינו איכר פולני עם מכתב: 'תלכי איתו ותבואי אליי'.
"הייתי בן פחות מ-6. אחי הצעיר אדם, שגם הוא עו"ד, היה בן 4 וחצי. אמא בכתה, וסבא צעק עליה, אני זוכר את הצעקות: 'אישה צריכה לעשות מה שגבר אומר לה'. האיכר נתן לנו שעה להתארגן. סבתא, אישה מעשית, ארזה במזוודות כלי כסף, כף אחת נשארה עד היום. הוריה של אמא, משה ופרידה, מתו ברעב תחת הכיבוש הרוסי; הוריו של אבא, מאיר ואסתר, נרצחו באושוויץ.
"הלכנו ברגל שלושה ימים. בלילות ישנו בבתי איכרים. בגבול העלה אותנו האיכר לרכבת. אבא חיכה לנו בצ'רנוביצה. מרומניה נסענו ליוגוסלביה. אף מדינה לא רצתה לתת לנו להיכנס, אבל אבא השיג ויזה לטורקיה, היינו שם 13 חודש. הוא לא היה ציוני, אבל כתב מכתב לקונסול הבריטי בקושטא שהוא זקוק לוויזה לפלסטינה כדי לנסוע לבגדד, משם ברכבת לבצרה, מבצרה לבומביי, מבומביי לציילון ומשם, פעם בשבועיים, הייתה יוצאת אונייה ליפן. הגענו לארץ ב-41' באונייה פולנית שהופצצה ע"י מטוסים איטלקיים, וכל שלושה חודשים, עד הקמת המדינה, התייצבנו במשטרה.
"ירדנו לת"א וגרנו בפנסיון. אבא, שהיה שומר מסורת, רצה ללכת לבית-כנסת. אמרו לו: 'יש ממול'. זה בית-כנסת ביל"ו, בשדרות רוטשילד, שאני מתפלל בו עד היום. אבא לא ידע עברית ולא אנגלית. הוא עבד כסבל בבית-חרושת והרס את הבריאות. אחרי שנפטר ב-66', נחום גוטמן, שגר באחד העם, הסכים לעשות ויטראז'ים לזכרו.
"הגעתי לכיתה ב' בביה"ס הכרמל. גם הילדים שלי למדו שם, והנכדים. שלושה דורות. גרנו באלקושי, גב אל גב לבית של מפקד האצ"ל מנחם בגין. כל חיי הייתי פעיל. יו"ר ועד הכיתה, ועד התלמידים ואגודת הבריאות, שהייתה אחראית על מה שקורה בהפסקות, ניקיון הכיתות. יורם דינשטיין ואני ישבנו שנים על אותו ספסל, הכול עשינו יחד. המשחקים לא עניינו אותנו ובהפסקות הארוכות רצנו לקנות ספרים. בתקשורת התחלתי להשתתף כילד. בסוף שנות ה-40 נסעתי לדיונים ב"קול ירושלים". גם כתבתי. בין השאר לבי.בי.סי, ששלחו לי ספרים כאות תודה.
"בעירוני א' הקמתי את חוגי השחמט והבולאות ולמדתי שפות, איטלקית, ערבית וצרפתית. מורים שלחו אליי תלמידים לשיעורים פרטיים תמורת תשלום. בכסף שחסכתי התקיימתי בשירות הצבאי".
יש לך פנקס של המפלגה?
"זה היה כמעט מובן מאליו שאלמד משפטים: שלושה מהדודים שלי היו עורכי-דין בפולין, ודוד של אמא היה שופט באוקראינה. את השירות בצה"ל התחלתי בביה"ד הצבאי פיקוד צפון, ואחר-כך עברתי לנהל יחידת מילואים ענקית ביפו. השתחררתי בינואר 55', והלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית. התקבלתי לעבוד במשרד האוצר. שלחו אותי למזכיר של השר לוי אשכול. הוא עמד לקבוע מתי אני מתחיל, ואז שאל: 'יש לך פנקס?' 'פנקס?' 'של המפלגה'. אמרתי לו: 'לא'. אמר: 'אין בעיה, מרים טלפון'. 'בשביל מה?' 'לסדר לך פנקס'. אמרתי: 'לא מוכן ללכת למפלגה רק כדי לקבל עבודה'. הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח: 'חבל. אסדר לך עבודה. יכולת להיות מזכיר אישי של אשכול'. מוניתי ליועץ המשפטי באגף מטבע-חוץ.
"ב-58' סיימתי משפטים. במקביל, למדתי יחסים-בינלאומיים וכלכלה, כיוון שבמשפטים לומדים דברים שמנותקים מהמציאות. למדו איתי דני פרידמן, מישה חשין, דינשטיין ואהרן ברק. כשהייתי צריך להגיע להרצאות בגבעת רם, ברק הרכיב אותי על הלמברטה שלו. התמחיתי בעליון אצל השופט צבי ברנזון. כשישבתי אצלו בראיון, שאל אותי 'באיזה בי"ס למדת בתיכון?'. 'עירוני א''. 'אז מתי אתה רוצה להתחיל?'
"היה מרתק. נחמד, אבל יודע גם לדבר בצורה מאוד בוטה. 4 חודשים התמחיתי אצל קולין גילון, שעבד בפרקליטות בירושלים יחד עם חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה. כשכתבתי שצריך להגיש ערעור כיוון שהשופט טעה, כהן כתב לי: 'המדינה לא מערערת רק כששופט טועה, אלא אם לא נעשה צדק, וזה נדיר'. כלומר, לא רצה לערער מטעם המדינה. אחרי זה התמחיתי במשרד יעקב סלומון, בתיק מרתק: כפר קאסם. הוא הגן על המפקד בטבח.
"עבדתי אצל עו"ד אהרון פולונסקי, יו"ר ועד מחוז ת"א של הלשכה, שהזמין אותי ללמד איתו יחד באוניברסיטה דיני נזיקין. הוא גם זה שיותר מאוחר יציע לסדר לי להיות השותף של יצחק שבו. ב-61' נשלחתי ללונדון על סטיפנדיה מממשלת בריטניה, ועשיתי דוקטורט בנזיקין. חזרתי ארצה, ובקיץ 63' הזמינו אותי להיבחן. במסיבת אירוסין הכרתי את הלנה. אחרי שעה-שעתיים, התברר לי שהיא פסיכולוגית, ונוסעת לארה"ב ללמוד אצל פרופ' ברונו בטלהיים, מגדולי הפסיכולוגים. אמרתי בלבי: אני רוצה שתהיה אשתי. נפגשנו שלושה-ארבעה ימים ונסעתי להכיר את הוריה. חזרתי לארץ והתכתבנו. אחרי חצי שנה באה לביקור, כעבור קרוב לשנה הפסיקה את לימודי הדוקטורט, כי כתבתי לה שיש גבול כמה אפשר לחכות".
החוק להגנת הפרטיות
"השחקן יוסי ידין הגיש בזמנו תביעה לביהמ"ש, מאחר שעל אריזה של אפיפיות, ופלות, הופיעה תמונתו. היו לו שתי טענות כלפי בית-החרושת 'צ.ד.': הראשונה, שזו פגיעה בשמו הטוב, מכיוון שהציבור, שחקנים, חבריו, חושבים שאין לו פרנסה; והשנייה, שיש לו זכויות על התמונה שלו. ביהמ"ש קבע: אין זכות כזאת.
"הייתי מיודד עם מנכ"ל משרד המשפטים דאז, חיים קלוגמן, שאחרי פסה"ד הציע לחוקק חוק להגנת הפרטיות. הוקמה ועדה: השופטים יצחק כהן ואהרן ברק, פרופ' נחום רקובר, עו"ד אמנון גולדנברג ואני. בעולם לא היו חוקים דומים, ובכל זאת ניסחנו הצעת חוק. קח למשל את סעיף 2, 'אסור לצלם במקום פרטי' - מניין זה בא? התכנסנו לישיבה, ואחד החברים אמר: 'ראיתם את התמונה של ז'קלין קנדי-אונאסיס בעירום?' כולם אמרו: 'כן'. ואז הוא אמר: 'את זה אנחנו רוצים למנוע'.
"אמרתי: 'צריך לכתוב משהו על מחשבים'. זה היה בסוף שנות ה-70. והשופט כהן אמר: 'לא ראיתי מחשב בחיי, איך אתה רוצה שאכתוב?' 'אם כך', הצעתי, 'צריך להקים ועדה אחרת'. שר המשפטים שמואל תמיר הקים מיד, ובתור עונש, הייתי חבר בה. ישבנו כאן בבית, קלוגמן ואני, וניסחנו פרק על מאגרי-מידע ממוחשבים. התבססנו על '1984' של ג'ורג' אורוול ועל 'הטירה' של קפקא. צירפנו אותו לחוק, והוא עדיין קיים שם, משנת 80'".
לא מוניתי לעליון
"יום אחד, כשהייתי בן 41, צלצל אלי זאב צלטנר, נשיא ביהמ"ש המחוזי: 'גבי, בוא תשב איתי'. 'אני רוצה שתבוא לשפוט איתי'. סירבתי: 'לא מוכן ללכת לשיפוט. לא רוצה להיות שופט יותר מ-10 שנים'. אחרי זה פנה אליי שר המשפטים משה נסים: 'יש ועדה, רוצה להציע אותך למחוזי'. אמרתי לו: 'כבר אמרתי לצלטנר'. כעבור כמה שנים, הציע לי ברק את ביהמ"ש העליון. אמרתי: 'בעוד שנה-וחצי-שנתיים'. ביקש שאפגש עם מאיר שמגר. נקבתי בתאריך, היו דברים שרציתי לגמור. והם חזרו אליי: 'עבר הזמן'. אמרתי: 'עכשיו בסדר'. אבל אז ברק ביקש: 'תסכים ללכת קודם למחוזי?', ונקב בזמן. אחרי קצת התלבטות אמרתי לו: 'אני מוכן' - ועובדה שלא מוניתי לעליון. למה? היו שיחות יזומות עם ברק. השלמתי עם זה. לא יכול להגיד לך שאני לא מרוצה. כשופט מחוזי הרגשתי שאני תורם, הייתי מעורב בעליון, הרגשתי בבית. אף פעם לא הרגשתי מקופח".
השופטים התנסו בחיים
"לצורך הספר החדש שכתבתי, 'אתיקה של שופטים', ביקרתי בקנדה, אוסטרליה, סקוטלנד, אנגליה, ספרד, ונפגשתי עם שופטים בכל הרמות. ואני אומר בוודאות גמורה, שהרמה של השופטים בישראל אינה נופלת אלא במידה רבה עולה על רמתם של רבים מהשופטים במדינות אחרות. זה נובע בעיקר משום שהשופטים אצלנו, גם אם הם צעירים, התנסו בחיים, היו למשל מפקדים בצבא, וזה נותן להם רקע והכשרה ששופטים רבים במדינות אחרות חסרים, כי הם באים מהלימודים והולכים ישר לשיפוט. כמו כן, רבים מהשופטים היו מעורבים לפני כן בחיים הציבוריים, לאו דווקא הפוליטיים, וזה נותן להם גם את נקודת המבט לצורך הכרעה בעניינים שמעוררים שאלות ציבוריות.
"לשיפוט מגיעים אנשים שבדרך-כלל כבר התנסו בקבלת החלטות, אבל יש מקרים ששופט מתלבט. היו תיקים שישבתי בהם ועסקו בבעיות כלכליות, כמו למשל חברות שלא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן. הבעיה העיקרית שהטרידה אותי הייתה פרנסתם של המועסקים. היו לי כמה תיקים שבהם מספר המועסקים היה גדול מאוד, והיה ברור שאם העניין ייחתך בצורה לא נכונה, זה עלול לפגוע בהם. עשיתי מאמץ, ובאותם תיקים הצלחתי למנוע את פירוק החברה, כלומר את סופה".
לא כרעתי תחת העומס
"חברים רבים שלי מתלוננים על עומס ועל שחיקה. ישבתי הרבה מאוד שעות בבית-המשפט ולאחר מכן בבית, לכתיבה ולהכנה, ואף פעם לא הרגשתי שאני כורע תחת העומס או שאני נשחק, זה לא הכביד עליי. בדרך-כלל, הייתי אחד האחרונים שעוזב את האולם. עשיתי את זה כי סברתי שברגע שהחלטתי שאני מוכן להיות שופט, זאת המטלה, ועשיתי כל מאמץ לתת שירות ראוי לאזרחים".
סדר יום
"אני קם לפני 7.00. מתפלל. מניח תפילין. אוכל ארוחת בוקר. מטייל עם הכלבה. ואז יש טלפונים. עובר על התכתובת האלקטרונית, מגיעים 40-50 אימיילים ליום. ואז, מכין הרצאות או מתיישב לכתוב. צהריים אוכל בבית, סנדוויץ' עם דג - אשתי מעדיפה סלמון. היא משוחררת מבישול עד סוף השבוע. משתדל לנוח בימים שאני יכול. בימי שני אני מלמד בחיפה מ-10 בבוקר עד 2 אחה"צ. אין זמן לנוח, אבל נהנה לנסוע ברכבת. בערב בודק עבודות סמינריוניות, בחינות, ואם לא - חוזר לכתיבה. משתדל לראות את תחילת מהדורת החדשות, לא צריך יותר מ-4-5 שעות טלוויזיה בשבוע. הולך לישון בין 00:30 ל-01:30, כי אשתי מאוד אוהבת לקרוא, על האייפד".
סוד ההצלחה שלי
"המשפחה שלי. כשאני גומר יום קשה, שש שעות של הרצאות, אני יודע שאני חוזר למשפחה. הנכדים שלי גרים בשדרות ח"ן. אני נהנה להוציא את הנכדה מחוג בלט בביכורי-העיתים, ואת הנכד הייתי מוציא מטניס. לאורך כל חיי רציתי להיות עם המשפחה".