זהו סיפור המשלב דרמה היסטורית, ציונות, ערכים וצדק. אפשר גם להסתכל על העניין באופן מטריאליסטי מעט יותר: אם אתם נצר לנספי שואה, יכול להיות שאתם יורשיו החוקיים של נכס נדל"ני שמעולם לא ידעתם על קיומו.
נכון להיום מחזיקה החברה לאיתור והשבת נכסי שואה ב-1,424 דונם בישראל המפוזרים ב-33 יישובים, חלקם בלב לבו של אזור הביקוש. המטרה העומדת לפניה, ולשמה היא הוקמה, היא לאתר את היורשים החוקיים שעדיין לא יודעים שהם כאלה, ולמסור לידיהם את הנכס.
תיקון עוול
נתחיל בהיסטוריה: בשנות ה-30 של המאה הקודמת ואף קודם לכן, רכשו רבים מיהודי התפוצות קרקעות בארץ הקודש.
הסיבות לרכישת נדל"ן בימי המנדט הבריטי היו מגוונות, אולם נראה שרבים עשו זאת מהסיבה הפשוטה שהם אכן תכננו להגיע לכאן. הפקדת 1,000 ליש"ט (ששווין כ-500 אלף שקל במחירים של היום), אפשרה ליהנות ממסלול מזורז לקבלת אשרת עלייה לישראל כ"בעל הון". את הסכום האמור היו שהפקידו באחד הבנקים המקומיים, והיו שבחרו להשקיע בנדל"ן - פרדס למשל.
כמה מאותם משקיעים הגיעו ארצה, בחרו את האדמה, ושבו לאירופה על מנת להתארגן לעלייה. אחרים פעלו מרחוק, באמצעות עו"ד מיופה כוח, אשר ייצג כמה משקיעים, בחר עבורם את הקרקע ולקח משכנתא בשמם. התארגנות מעניינת נוספת הייתה של קבוצות רכישה לכל דבר. אלו התארגנו באירופה כאגודה בעלת שיוך דתי (כגון "נחלת יעקב" שהקימה את כפר חסידים, או "נחלת יוסף" שרכשה קרקעות בעפולה) ורכשו במרוכז קרקעות ממשווק (הכשרת הישוב למשל), במקומות שגילמו בדרך כלל הבטחה ציונית גדולה. בעפולה, לדוגמא, נקנו אדמות שכאלו מתוך הנחה שהעיר תשמש מרכז תרבותי בארץ המובטחת. נציג החברה המשווקת ערך את החלוקה בשמם, ושב אליהם עם שטרי המכר. קבוצות רכישה כאלו היו בשיאן, אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה וירד מסך על העולם.
משנת 2006 פועלת החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה כגוף סטטוטורי, האמון על איתור היורשים של אותן קרקעות. החברה אינה כפופה לשום משרד ממשלתי ותקציבה מאושר בכל שנה מחדש, כנגזרת משווי הנכסים.
מטרתה המוצהרת של החברה היא "תיקון העוול ההיסטורי הנעשה לנספי השואה ויורשיהם". בראש האגף לאיתור ומידע בחברה עומדת עו"ד אלינור קרויטורו, המעידה על כך שמדובר בעבודת בילוש של ממש. החברה מבקשת להשיב נכסים מסוגים שונים - מניות וקרקעות, ומאלה מורכב במיוחד מעמדן של קבוצות הרכישה ההיסטוריות.
"המלחמה הגיעה ולקונים לא היה איך להמשיך לשלם. בגלל שהמצב נכפה עליהם, היה כאן עניין משפטי", מסבירה קרויטורו. "חברות שקנו ותחזקו פרדסים נכנסו לקשיים. היו שמכרו את הקרקע לגוף אחר - הם אמרו שאם הקונה המקורי יגיע - אז ככל הנראה כספו יוחזר. היו גופים שהעבירו את הקרקעות לידי הממונה על הרכוש המנדטורי, אשר ראה בנכסים האלה רכוש מוחרם, היות שמקורו במדינת אויב". בדיעבד, העברת הבעלות עשתה טוב. הבריטים תיעדו ושמרו כל מסמך, ועם קום המדינה הועברו הקרקעות היתומות לאפוטרופוס הכללי, וממנו לידי החברה להשבה המחזיקה בהן עד יימצא דורש.
- לא רק יורשים מאתרת החברה להשבה, אלא גם את הקרקעות האבודות עצמן.
קרויטורו: "כמובן שיש גם אדמות שעבורן שולמה מלוא התמורה, אך הבעלים נספה ואף אחד לא ידע שהן בכלל נמכרו לו. אנחנו מנסים לאתר גם אותן. רק אחרי שנמצא את הקרקע, נוכל לבדוק מה עלה בגורל בעליה".
- כיצד אפשר לחפש כאלו קרקעות?
"אנחנו לוקחים חומר ארכיוני - מידע על רוכשים - ובודקים מה קרה לקרקע. במקביל אנו בודקים תצלומי אויר ונכסי טאבו. אם למשל אנו רואים שיש בניינים ובמרכזם מגרש ריק - זה מוזר. אם אנו מגלים שהרישום האחרון בטאבו היה לפני שנת 1945 ומאז לא היו שום עסקאות ותנועות בקרקע - זה מדליק נורה אדומה. בבת ים לדוגמה, העירייה הוציאה צווי גינון על חלקות שכאלו. זה צעד יפה. ברגע שנכנסנו לתמונה, היא העבירה אותן לרשותנו, הקרקעות האלו מופיעות בטאבו עם הערת ניהול שלנו".
- בבת ים לבדה אותרו 27 קרקעות ללא יורש. ברשימת הקרקעות המאותרות מופיעים כיום למעלה מ-30 ישובים בארץ, ובתל אביב לבדה ישנן 43 קרקעות שכאלו.
"בתל אביב מדובר כמעט תמיד בנכסים בנויים. חלקם הגדול נקנו כך. אנחנו מנהלים את הנכס בטאבו כשהוא רשום שם תחת שמו של הרוכש שאותר. עד שיימצא יורש, אנחנו משלמים את הארנונה וגובים דמי שכירות - והכסף נאסף עבור היורשים. לפעמים הכסף שנאסף כבר גבוה משווי הנכס".
בחברה נמנעים ממתן סימני זיהוי לקרקעות ולנכסים, מחשש לרמאים שיציפו אותם. "אני יכולה למשל להגיד שיש קרקעות כאלו באזור נווה צדק", מגלה קרויטורו, "אבל מניסיון, אנחנו נמנעים מלהצהיר על מיקום מדויק, בכדי למנוע דרישות של נוכלים וקבוצות סרק. אפשר למצוא פרטים שונים ואת שמות הנספים באתר שלנו. אנחנו סומכים על המחקר שלנו, אבל לעתים מבקשים גם סימנים מזהים.
"יש מערך שלם של פקטורים שאנו בודקים וזה תלוי גם בשווי הנכס. בנכסים הגדולים נדרש שרשור של המשפחה ואסמכתאות, אבל אנחנו גם מסייעים ככל הניתן למשפחות לאתר אותן".
עד סוף 2017
לאחרונה החליטה הכנסת שחלון הזמן שהוקצב לפעילות החברה ייסגר סופית בסוף שנת 2017, ולא בשנת 2021 כפי שהוחלט במקור. לדברי קרויטורו, "אם לא נצליח לאתר יורשים בארבע השנים הקרובות, זה כבר לא יקרה. הקרקעות יעברו לידי האפוטרופוס הכללי".
החודש עברו בכנסת כמה תיקונים לחוק הנכסים, שאמורים בין היתר לסייע באיתור הבעלים ויורשיהם. תיקון ראשון מקל על הוצאת צווי ירושה לנספים שאין להם תעודת פטירה, כדי לזרז את השבת הקרקעות.
במקביל הוחלט כי החברה תוכל לממש נכסים אם אין "יסוד סביר" שיאותרו הרוכשים, או שאין די מידע לבצע חקירה כדי לאתר את אותם יורשים. הכסף מהמימוש יוקדש לטיפול בניצולי שואה נזקקים ולחינוך. עוד נקבע כי החברה תעביר לשם כך בכל שנה 135-150 מיליון שקל.
ההנחה היא שהשנים החולפות הופכות כמובן את מלאכת האיתור לקשה בהרבה, ומוטב שאותם קרקעות ונכסים לכל הפחות יסייעו לניצולי השואה שעדיין חיים בינינו.
קרויטורו מברכת על הסיוע ועל ההקלות בהוצאת צווי ירושה, אולם נראה שהיא מצרה על כך שעדיין יש יורשי נספים שתהליך איתורם לא תם. "הם רוצים שנמהר למכור בלי למצוא יורש. הקרקעות האלו יימכרו לציבור במחיר שומה", היא מציינת. בכל מקרה, היא מבהירה, "אם יימצא פתאום רוכש, ניתן לו כמובן את כספי המכירה. מרבית היורשים ממילא מעוניינים בכסף ולא באדמות".
יורשים גם בפיג'י ובתאילנד
בחברה להשבה מתגאים ב-40% הצלחה עד כה באיתור יורשים. מה שהופך את התהליך למורכב עוד יותר, היא העובדה שהתברר להם כי רק כ-50% מהיורשים חיים בישראל. "מצאנו אותם אפילו בפיג'י ובתאילנד", מספרת קרויטורו. "חלקם כבר לא יהודים".
כך למשל הצליחה החברה לאתר רוכש קרקע שחי כיום בוורשה, פולין. "הוא היה מבוגר מאוד, וביקש לשמור על העניין בסוד. הוא אמר שילדיו בכלל לא יודעים שהם יהודים, והוא מבקש שאם הוא ימות לפני סיום התהליך, נסגור את התיק ולא נעביר להם את הכסף".
במקרה אחר איתרה החברה קרקע חקלאית הסמוכה לעפולה, ששוויה מוערך היום ב-1.5 מיליון שקל. התברר שהקרקע נרכשה בשנות ה-30 על ידי יהודי מעיירה קטנה בפולין, שנספה בשואה ביחד עם אשתו ושני ילדיו. לאחר מחקר איתרה החברה להשבה את אחייניו, ניצולי שואה בעצמם שנולדו בצרפת ושגם הוריהם נספו בשואה. שניים מהם חיים היום בישראל.
גם סיפורן של הקרקעות מפתיע, בהתחשב בכך שרבים מהקונים כלל לא זכו לראות את הנכס. כזה הוא סיפורה של קרקע הסמוכה למושב במרכז הארץ, אשר התגלתה כשטח היושב ממש על גדת נחל הירקון, מה שהפחית משמעותית משוויה. מאחר שגם תהליך אישור הצוואה כרוך בעלויות משפטיות, לא בטוח היה שמימוש הקרקע אכן שווה את ההשקעה.
לימים נהרג בן המשפחה בפעולה צבאית, והוריו, שטרם, מימשו את זכותם על הקרקע שוקלים להקים עליה אנדרטה. "הודות למסלול המהיר והחדש שאושר בכנסת", מזכירה קרויטורו, "היום גם החלק המשפטי הסבוך של הוכחת הצוואה התקצר וזורז".
הכשרת הישוב מכרה את הקרקע בעפולה
במאי 2013 הגישה החברה לאיתור והשבת נכסי השואה תביעה כנגד חברת הכשרת הישוב, שהייתה אחד ממשווקי הקרקעות הגדולים שפעלו בארץ בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת מול קבוצות הרכישה שהתארגנו באירופה המזרחית.
על פי טענת התביעה, קבוצת הלודז'אים זכרון אברהם רכשה בשנות ה-20 קרקעות באזור שיך-אברק שבעמק יזרעאל. העסקה התעכבה ובוטלה ובמקומה הוצע לקבוצה פיצוי במזומן או קבלת קרקעות חלופיות בעפולה. חלק מהקבוצה בחר בקרקע, אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה והרישום על שם חברי הקבוצה לא הושלם.
ב-1957, באין דורש, מכרה הכשרת הישוב, כך על פי החברה להשבה, את השטחים לצד ג', אשר רכש אותם בתום לב. כעת, דורשת החברה להשבה את כספי המכירה בהתאם לשווין הריאלי של הקרקעות, הגבוה משמעותית משווין דאז. מדובר ב-20 חלקות שלהערכת החברה להשבה ערכן מסתכם בכ-5 מיליון שקל, גבוה כמובן בהרבה מהתמורה שקיבלה הכשרת היישוב לפני יותר מ-55 שנה. המשפט עדיין מתנהל. בד בבד, החברה עדיין מנסה לאתר את יורשי הנספים מקרב בני הקבוצה, "בהליך מורכב וסבוך במיוחד". (לבירור פרטים בחברה להשבה: www.hashava.org.il).
