שימוש לרעה בהליכים פלילייםעם תום חקירת המשטרה בפרשת משה קצב, בינואר 2007, כשהיועץ המשפטי לממשלה מזוז החליט להגיש כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד נשיא המדינה המכהן, בעבירות של אונס ושורת עבירות מין נוספות, החלו בכנסת הליכים להדיח את הנשיא מכהונתו, בנימוק של התנהגות שאינה הולמת.
אף שהמהלך כשל מסיבות פוליטיות - לא התגבש רוב של 75% מחברי ועדת הכנסת שתמכו בהדחה - הוא העלה סדרת שאלות אקוטיות. למשל, האם החלטות של רשויות התביעה ביחס לעבירות פליליות שעבר לכאורה הנשיא, מהוות ראיה מספקת להתגבשות התנהגות שאינה הולמת. או למשל, כיצד ניתן יהיה להגיע לממצאים עובדתיים מוסכמים, אם יואשם נשיא כי התנהג התנהגות שאינה הולמת, שאיננה בספירה הפלילית.
פרשת החשדות נגד השר סילבן שלום, שהתעתד להתמודד על תפקיד נשיא המדינה, מחדדת חלק מאותן שאלות. הבדיקה המתקיימת כעת במשטרה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, עוסקת בעבירות פליליות מתחום עבירות המין, ואולי גם הטרדה מינית.
חובת המשטרה לבדוק, ואם יש תשתית - גם לעבור לחקירה פלילית מלאה. אולם יש לזכור שני עקרונות יסודיים: האחד, תפקיד החקירה הפלילית הוא לבחון אם יש תשתית להגשת כתב אישום, ולא שום תכלית אחרת; והשני, שאסור לתת למשפט הפלילי דריסת-רגל בעניינים שעיקרם מוסר או אתיקה.
משמעותו של העיקרון הראשון - רק לבחון אם יש תשתית להגשת כתב אישום - היא, שאין לעשות שימוש במערכת אכיפת החוק לצרכים אחרים. למשל, לעמוד על קנקנו של מועמד לנשיאות כדי לספק לגוף הבוחר מידע טוב יותר על אודותיו. זאת, אף שנכון כי מי שממלא את תפקיד נשיא המדינה צריך לסמל טוהר וניקיון כפיים מעל הממוצע, ולהיות דמות משכמה ומעלה. על-אחת-כמה-וכמה בעקבות טראומת קצב, שבה התברר באיחור של שנים שהאיש הלא נכון השתלט על לשכת האזרח מספר אחת.
ועוד נכון, שהמערכת הציבורית בישראל לא השכילה לפתח מנגנון אלטרנטיבי לבירור עובדות, הבוחנות מועמד או נושא משרה ציבורית ברף נורמטיבי גבוה יותר מאשר הרף הפלילי. בהיעדר מנגנון כזה, נזרק כל נושא - פלילי, ספק-פלילי או ציבורי גרידא - לחיקו של היועץ המשפטי לממשלה, ותהליך הבדיקה נופל על מנגנונים המורגלים להביט על העולם דרך משקפי חוק העונשין.
המצב הזה רע לכולם: למערכת אכיפת החוק, הנאלצת להתמודד עם נושאים שלא אמורים להגיע לטיפולה; לדמות הפוליטית, המושלכת למסלול השחיטה הפלילי בין אם יש לכך הצדקה או לא; ולשיח הציבורי, המתמקד ברף הנורמטיבי המינימלי של חוק העונשין, במקום לדרוש נורמה גבוהה וראויה יותר של מוסר, כישורים ושאר-רוח.
צריך להבחין בין חשד לעבירות פליליות העשויות לשמש פוטנציאל להעמדה לדין, לבין חשדות שממילא התיישנו ולא יולידו כתב אישום, לבין עניינים בלתי-ראויים אחרים, שאינם פליליים. את האחרונים אין שום גורם רלבנטי שיכול לבדוק, אף שאדם יכול להיות פסול לכהונה ציבורית, גם אם איננו חשוד בפלילים.
אולם גם שימוש במערכת אכיפת החוק כדי להגיע לממצאים בדבר עבירות פליליות, שגם אם יש ראיות לגביהן, חלה עליהן התיישנות - מהווה שימוש לרעה בהליכים הפליליים. שכן, בעניינו של השר סילבן שלום, עיתוי הגשת התלונה מלמד שכל תכליתה סיכול התמודדות פוליטית, ולא אכיפת החוק. משמעותו של העיקרון השני - שאסור לתת למשפט הפלילי להתערב בענייני מוסר - היא, שחייבים לשמור על גבול ברור בין אכיפה פלילית בעניינים פליליים, לבין שימוש לרעה בכלי הפלילי כדי לבוא חשבון עם אנשים על עבירות מוסר. הדוגמה המובהקת היא בגידות בחיי נישואים. זוהי אולי התנהגות נקלית - אך היא איננה פלילית. יש להישמר מכל משמר מקיומן של חקירות פליליות המונעות ממוטיבציות זרות, ובוחנות עבירות מתחום המוסר.
בכל אלה אין כדי להביע תמיכה במטרידנים או בעברייני מין. לא כל ביקורת על רשויות החוק נובעת מתמיכה בחשודים בעבירות מין או בפוליטיקאים מושחתים, בדיוק כשם שלא כל ביקורת על התארגנויות פמיניסטיות הופכת אדם אוטומטית לשוביניסט ולמיזוגן.
