כבר יותר מחודש מסתובבים ברשת דיווחים שבחברת האחים וורנר מתכוונת להפיק סיקוול ל"ספייס ג'אם", סרט הילדים מ-1996 ששילב אנימציה עם שחקנים אמיתיים, בכיכובם של חבורת הלוני טונס ומייקל ג'ורדן. ספייס ג'אם היה להיט בקופות, עם הכנסות של יותר מ-230 מיליון דולר, ולפי האתר Deadline.com, המקור שעליו כולם מסתמכים, הרעיון הוא לשחזר את ההצלחה עם סרט דומה, הפעם בכיכובו של לברון ג'יימס.
ג'יימס אמנם הספיק להגיד שהוא "לא שמע שום דבר" על ההפקה המתוכננת, אבל זה לא מנע מהשמועות על התפקיד שלו בסרט החדש להתחיל לרוץ. בסרט המקורי, חבורת הלוני טונס (באגס באני, דאפי דאק וחבריהם) משכנעת את ג'ורדן לחזור מפרישה כדי לשמש כקפטן שלהם במשחק גורלי נגד קבוצת חייזרים רשעים; וג'ורדן כמובן קולע את סל הניצחון בשנייה האחרונה ומחזיר סדר ליקום. לג'יימס, לעומת זאת, עשוי להיות תפקיד אחר לגמרי ב"ספייס ג'אם 2", אם וכאשר הסרט יופק: לפי אחד הרעיונות שנזרקו, ג'יימס יהיה הכוכב החדש של קבוצת החייזרים, ויתמודד מול הלוני טונס בראשות דמות מצוירת של ג'ורדן.
עצם הרעיון ללהק את ג'יימס לתפקיד הנבל, גם אם בסופו של דבר ההפך יקרה, הוא אנלוגיה טובה לאמביוולנטיות של התרבות הפופולרית כלפיו, במיוחד ביחס בינו לבין ג'ורדן. אנלוגיה טובה נוספת היא נתוני מכירות הנעליים: ג'יימס מוכר יותר נעליים מכל שחקן פעיל ב-NBA - ב-2013 נעלי לברון ג'יימס של נייקי הכניסו כ-300 מיליון דולרים בארצות הברית; רק שהסכום הזה מתגמד בהשוואה למותג אייר ג'ורדן של נייקי, שרשם באותה תקופה מכירות בשווי 2.7 מיליארד דולרים, 84% מהם של נעלי כדורסל.
ג'ורדן בן ה-51, שפרש סופית מכדורסל לפני 11 שנים, הכניס 90 מיליון דולרים ב-2013 - מקום שני בין כל הספורטאים, פעילים ולא פעילים, אחרי המתאגרף פלויד מייוותר ג'וניור. לפי המגזין פורבס, כ-75 מיליון דולרים מההכנסות של ג'ורדן הגיעו מנייקי. לג'יימס, שהכניס 59.8 מיליון דולרים ב-2013, יש חוזה של כ-20 מיליון דולרים בשנה עם נייקי, הספונסר הראשי שלו, שזה הרבה יותר מכוכבים אחרים ב-NBA כיום - קווין דוראנט, כוכב אוקלהומה סיטי ת'אנדר חתום על חוזה של 8.5 מיליון דולרים בשנה עם נייקי, קובי בראיינט מקבל 8 מיליון דולרים בשנה - אבל, שוב, הרבה פחות מג'ורדן.
ההשוואה לג'ורדן מלווה את ג'יימס, 29, לאורך כל הקריירה שלו, גם במישור המקצועי, כמובן. ג'יימס עצמו תרם לה לא מעט במהלך השנים - אם בבחירה שלו לשחק במשך שבע שנים עם המספר 23, המספר שג'ורדן הפך למיתולוגי, ואם בהצהרות כמו "אני רוצה להיות אייקון גלובלי" - והתקשורת תמשיך להתעסק בה כי היא מייצרת עניין. אבל ערב פלייאוף 2014, שבו ג'יימס ינסה להוביל את מיאמי היט לאליפות שלישית ברציפות, משהו שג'ורדן עשה פעמיים עם שיקגו בולס, כבר ברור שג'יימס הוא יצור שונה מג'ורדן, כמעט בכל המובנים. השאלה היא איזה יצור, ואיפה הוא עומד ביחס לציפיות שהיו ממנו.
הקומבינציה החייזרית
הציפיות מג'יימס התפתחו לממדים מפלצתיים כבר כשהוא היה נער. הוא נולד וגדל באקרון, אוהיו, ובין הגילים 9-3 היה למעשה חסר בית; את אביו הוא לא פגש מעולם, ואמו, גלוריה, שילדה אותו בגיל 16, התפרנסה מעבודות מזדמנות ומקצבת סעד ולא יכלה להרשות לעצמה דירה. הם נדדו בין ספות של חברים של גלוריה, ב-1993 זה קרה חמש פעמים בשלושה חודשים, עד שפרנק וולקר, פקיד בעיריית אקרון ומאמן פוטבול לילדים בזמנו הפנוי, הציע לגלוריה שלברון, אז שחקן פוטבול מצטיין, יעבור לגור איתו ועם משפחתו בפרברים של אקרון, כדי לתת לו מסגרת יציבה.
ג'יימס פרח בשלוש השנים שבבהן הוא גר אצל הוולקרים, משפחה בת חמש נפשות, ובאותה תקופה התגלה גם הכישרון המדהים שלו בכדורסל. כמה שנים אחר כך, בתיכון סט. וינסנט-סט. מארי, הוא כבר היה סנסציה לאומית: בגיל 17 הוא נעשה שחקן התיכון הראשון אי-פעם שמופיע על השער של המגזין ספורטס אילוסטרייטד, תחת הכותרת "הנבחר" (The Chosen One); רשת הכבלים של טיים וורנר הציעה למנויים שלה לצפות במשחקים של התיכון שלו; ורשת ESPN אפילו שידרה משחק אחד בשידור ארצי.
בסוף קריירת התיכון שלו ג'יימס בחר לוותר על חוויית המכללות ולהעמיד את עצמו לבחירה בדראפט 2003 של ה-NBA. בתזמון מושלם - לפי כמה חובבי תיאוריות קונספירציה קצת יותר מדי מושלם - קליבלנד קאבלירס, קבוצה שמשחקת במרחק ארבעים דקות מאקרון, זכתה באותה שנה בבחירה הראשונה. אף על פי שדראפט 2003 היה מלא בשחקנים מעולים, ביניהם דוויין ווייד וכרמלו אנתוני, הבחירה בג'יימס לא הייתה יכולה להיות יותר קלה: גם כי מעשית הוא היה שחקן בית, אבל בעיקר כי הוא הציע קומבינציה עתידנית/חייזרית של גובה, מסה, מהירות, זריזות, ניתור ושל קואורדינציית יד-עין ספקטקולרית.
ג'יימס, 2.03 מטרים על 113 קילוגרמים של שרירים מסותתים, עובר מקצה אחד של המגרש לקצה השני בתשעה צעדים - לעומת 13 של השחקן הממוצע ב-NBA. הוא מגיע למהירות של יותר מ-32 קמ"ש על המגרש, בדיוק כמו כריס פול, הפוינט גארד הפנטסטי של לוס אנג'לס קליפרס ואחד השחקנים המהירים בליגה, ששוקל רק 79 קילוגרמים. לג'יימס יש ניתור אנכי של יותר ממטר, שמאפשר לו לשחרר זריקות מגובה של כ-2.75 מטרים (גבוה מתמרור עצור), וכשהוא מתרומם להטבעות הרגליים שלו מפעילות כוח של כ-730 קילוגרמים על הפרקט ומזניקות אותו לגובה של 3.65 מטרים מעל הקרקע. בנוסף, הוא נמדד משחרר מסירות במהירות של 64 קמ"ש בתוך 0.18 שניות - משהו שקוורטרבק ממוצע ב-NFL עושה בתוך 0.40 שניות.
בניגוד לג'ורדן, שהיה האידיאה של העמדה שלו (שוטינג גארד) על המגרש, את ג'יימס לא ממש אפשר להגדיר. הוא רשום כסמול פורוורד, אבל בנוי יותר כמו פאוור פורוורד; בזכות האתלטיות הסטיכית שלו הוא מכסה שטח אווירי גדול ב-12% משל הסנטר הממוצע ב-NBA; ובנפשו הוא בכלל גארד. למעשה, ג'יימס הוא שילוב של כמה מהשחקנים הגדולים בתולדות הכדורסל - אוסקר רוברטסון (השחקן היחיד אי-פעם שרשם ממוצע של טריפל דאבל במשך עונה שלמה), מג'יק ג'ונסון (שבגובה 2.06 מטרים היה גדול המוסרים במשחק), ד"ר ג'יי (המעופף האגדי), וקרל מאלון (הפאוור פורוורד השרירן של יוטה ג'אז, מקום שני ברשימת השחקנים עם הכי הרבה נקודות בהיסטוריה).
"ההחלטה" שקלקלה
האלמנט היחיד שהתגלה כחסר במשוואה הזאת היה המנטליות הפלדתית של ג'ורדן. ג'יימס אמנם הפך את קליבלנד די מהר מאחת הקבוצות הגרועות ב-NBA למועמדת לאליפות (ב-2007 הוא הוביל אותה לסדרת הגמר, שם היא הפסידה 4:0 לסן אנטוניו ספרס); אבל היה רחוק משיאו ביותר מדי משחקי פלייאוף חשובים, והלחץ עליו הלך וגדל. בקיץ 2010 ג'יימס קיבל החלטה: לעזוב את קליבלנד ולחבור לווייד, חבר קרוב שלו, ולכריס בוש, עד אז כוכב טורונטו ראפטורס, במיאמי היט. הבעיה הייתה בהוצאה לפועל.
ג'יימס בחר להודיע על ההחלטה במשדר טלוויזיוני מגלומני שנשא את השם "ההחלטה" (The Decision), והקים עליו לא רק את תושבי קליבלנד ומדינת אוהיו, אלא גם את רוב אוהדי הספורט בארצות הברית. בסקר שערך ספורטס אילוסטרייטד אחרי המשדר, 65% מהנשאלים תיארו את ג'יימס כ"אגומניאק". בעונה הראשונה של ג'יימס במיאמי הוא התקבל בבוז בכל משחק חוץ, ואף על פי שההיט הגיעו לגמר הפלייאוף נגד דאלאס מאבריקס, השורה התחתונה לא השתנתה: ג'יימס קלע רק 17.8 נקודות למשחק בסדרה (לעומת 26.7 בעונה הרגילה), נעלם ברוב הרגעים המכריעים, ודאלאס ניצחה 2:4 וזכתה באליפות.
אחרי ההפסד במשחק השישי ג'יימס לא יצא מהבית שלו במיאמי במשך שבועיים. הוא גידל זקן ארוך, "כמו של טום הנקס ב'להתחיל מחדש'", והתעלם מכל ניסיון של המקורבים אליו לעודד אותו. התקשורת והאוהדים היו בטריפ של שמחה לאיד, והביקורת על ג'יימס הייתה אכזרית, לפרקים אפילו פטליסטית. "לברון שחקן אדיר, אדיר, אדיר", אמר אז צ'ארלס בארקלי, אחד השחקנים הטובים ב-NBA בשנות ה-80 וה-90 וכיום פרשן ברשת TNT, "אבל הוא אף פעם לא יהיה שחקן שידרוך לך על הגרון, זה פשוט לא נמצא בו".
בתום תקופת האבל ג'יימס חזר לאוהיו, לבית שלו בעיירה באת'. הוא צפה בכל המשחקים בסדרה נגד דאלאס - חוץ מאשר במשחק הראשון, שבו הוא הוביל את מיאמי לניצחון עם 24 נקודות - ויצר קשר עם קית' דמברוט, המאמן שלו בתיכון סט. וינסנט-סט. מארי. הם התחילו להתאמן יחד. "הרבה אנשים מפחדים מלברון", אמר דמברוט, "אבל הוא רוצה את האמת. הוא לא יותר מדי גדול בשביל ביקורת. אמרתי לו, 'אתה חייב לעשות יותר דברים שאתה לא רוצה לעשות'".
אחד הדברים שג'יימס לא רצה לעשות עד אז היה לשחק בצבע; את רוב המהלכים שלו הוא התחיל מאחורי קשת השלוש. בקיץ 2011 הוא טס ליוסטון כדי לעבוד עם האקים אולג'וואן, הסנטר הנהדר של יוסטון רוקטס בשנות ה-80 וה-90 והגורו של כל מי שמבקש ללמוד את אמנות המשחק עם הגב לסל. כשג'יימס חזר מהפגרה, אמר מאמן מיאמי אריק ספולסטרה, הוא היה "כמו שחקן חדש מבחינת המיומנויות ההתקפיות שלו. זה היה כאילו שהוא הוריד תוכנה עם כל המהלכים של אולג'וואן ופטריק יואינג (לשעבר הסנטר של ניו יורק ניקס) בפוסט. אני לא יודע אם אי-פעם ראיתי שחקן שהשתפר כל-כך בתחום ספציפי בפגרה אחת".
חזר טוב מאי-פעם
בעזרת המיומנויות ההתקפיות החדשות שלו ג'יימס הרכיב ב-2011-12 את אחת העונות האינדיבידואליות הטובות בתולדות ה-NBA, באחת העונות הקשות בתולדות הליגה מבחינה פיזית: 66 משחקים ב-124 ימים, כתוצאה מסכסוך עבודה בין בעלי הקבוצות לאיגוד השחקנים שהוביל להשבתה. בניגוד לרוב מובהק של השחקנים, שבגלל ההשבתה נכנסו לאט לעונה, ג'יימס היה בפורמה מעולה מהרגע הראשון - ובעיקר יעיל מאי-פעם. הוא סיים את העונה עם 27.1 נקודות ב-53.1% מהשדה (קובי בראיינט, בשביל קנה מידה, קלע 27.9 נקודות ב-43% מהשדה באותה עונה), הוסיף 7.9 ריבאונדים ו-6.2 אסיסטים, וזכה בתואר MVP שלישי בארבע שנים.
בפלייאוף 2012 ג'יימס התנתק מהרשת וכיבה את הטלפון לחודשיים - מלבד שיחות כל שבועיים עם אולג'וואן בשביל עצות. הוא שדרג את המספרים שלו ל-30.3 נקודות, 9.7 ריבאונדים ו-5.6 אסיסטים במהלך הפלייאוף, שיחק 45 דקות למשחק בשלושת השבועות האחרונים, וזכה באליפות הראשונה שלו אחרי 1:4 מרשים בגמר על אוקלהומה סיטי של קווין דוראנט.
האליפות הראשונה רק דרבנה את ג'יימס להמשיך להשתפר, מה שהתבטא במשטר האימונים שלו. בקיץ 2012 הוא ודוראנט נפגשו בפעם השנייה ברציפות למחנה אימונים זוגי בפגרה שהם מכנים "שבוע מהגיהינום" (Hell Week). המחנה מורכב משני אימונים ביום, ותועד במיני סדרה האינטרנטית Striving for Greatness (לצפייה בפרק הראשון, סרקו את הברקוד).
את האימונים האישיים שלו בפגרה ג'יימס חשף בקיץ האחרון, בסרט של שישים דקות בשם LeBronTime, שהופק על-ידי יצרנית משקאות האנרגיה Powerade, אחד הספונסרים שלו (לצפייה בסרט, סרקו את הברקוד).
התוצאות של האימונים ניכרו כבר בעונה הקודמת: ג'יימס הוביל את מיאמי למאזן הטוב בליגה, 16:66, כולל 27 ניצחונות רצופים, הרצף השני בטיבו בתולדות ה-NBA (השיא, 33, שייך ללוס אנג'לס לייקרס של עונת 1971-2). הריצה של מיאמי התחילה בפברואר 2013, שבו ג'יימס התפוצץ למשהו שקיבל את השם Month for the ages: ב-13 המשחקים של מיאמי באותו חודש הוא קלע בממוצע 29.7 נקודות ב-64.1% מהשדה - השחקן הראשון שקולע ביותר מ-60% מהשדה במשך חודש שלם מאז קארים עבדול ג'באר האגדי ב-1983.
את העונה ג'יימס סיים עם עוד תואר MVP ועם אליפות שנייה ברציפות, אחרי ניצחון 3:4 על סן אנטוניו ספרס בסדרת גמר נפלאה.
שולט גם בעסקים
ההישגים המקצועיים בשנתיים האחרונות שיקמו את הפופולריות של ג'יימס, שנפגעה קשות בעקבות ה"החלטה", ונתנו תנופה מחודשת למותג שלו. ובדיוק כמו בכדורסל, גם בעסקים אי-אפשר להגדיר את ג'יימס במונחים המסורתיים של עולם הספורט.
ג'יימס החליט לצאת לדרך עצמאית כאיש עסקים כבר ב-2005, כשהוא פיטר את ארון גודווין, הסוכן הראשון שלו, שתיווך עבורו בעסקות חסות שהכניסו לג'יימס כ-135 מיליון דולרים, כולל חוזה של 90 מיליון דולרים לשבע שנים עם נייקי בגיל 18. שנה אחר כך ג'יימס הקים את LRMR, חברת הניהול והשיווק שלו, בשותפות עם שלושה חברי ילדות מאקרון. השם LRMR מורכב מהאותיות הראשונות של השמות הפרטיים של ארבעת המייסדים: לברון, רנדי מימס, המנהל האישי שלו, מאבריק קרטר, המנהל העסקי שלו, וריץ' פול, הסוכן שלו.
את הרעיון מאחורי הקמת LRMR אפשר לסכם במילה אחת: שליטה. "לברון לא בעניין של הרעיון האולד-סקולי הזה של 'אני מקבל כסף כדי לנהוג במכונית ולנופף ולהגיד שאני אוהב את המכונית'", אמר פול ווצ'טר, המייסד והבעלים של חברת ההשקעות מיין סטריט יועצים, והיועץ הפיננסי של ג'יימס מאז 2004. "הוא "איש של מספרים, ואנשי מתמטיקה הם אנשי מתמטיקה. כשאתה פונה אליהם עם השקעות ועם עסקים, הם לא שואלים רק את השאלות הרכות אלא בסופו של דבר מגיעים לשאלות הקשות".
השאלות הקשות, מבחינת ג'יימס, מתחילות במידת המעורבות היצירתית שלו בקמפיינים שבהם הוא משתתף. "המסגרת היצירתית קיימת מן ההתחלה", אמר סטיב סטאוט, המייסד של Translation, חברת הפרסום שיצרה את הפרסומות של ג'יימס לספרייט ולחברת הביטוח State Farm (לצפייה בפרסומת לדוגמה סרקו את הברקוד). "כשאתה נכנס לעסקים איתו, אתה יודע שזה חלק ממה שתעשה. לברון ג'יימס מכיר את המותג שלו ממש טוב, וכדי לעבוד עם לברון אתה חייב לכבד את המותג של לברון".
אבל שליטה יצירתית היא רק חלק מהסיפור. החלק השני, והחשוב יותר מבחינת ג'יימס, הוא האפשרות להיות שותף בעסקים שאותם הוא מפרסם. ובעזרתו של ווצ'טר - שמיודד עם אנשי עסקים כמו וורן באפט, ביל גייטס וסטיב באלמר, ושאת כולם הוא הכיר לג'יימס - היו לו מספיק אפשרויות לעשות את זה.
דוגמה טובה לכך הגיעה ב-2008, כשווצ'טר הכיר לג'יימס עוד לקוח שלו - ג'ימי יובינה, יו"ר חברת התקליטים Interscope Geffen A&M והמייסד השותף, יחד עם אייקון הראפ ד"ר דרה, של יצרנית מוצרי האודיו ביטס אלקטרוניקס (Beats Electronics). אחרי שג'יימס דאג שכל חברי נבחרת הכדורסל של ארצות הברית במשחקים האולימפיים בלונדון באותה שנה יסתובבו עם האוזניות החדשות של ביטס, הוא נעשה שותף בחברה, שמאז השתלטה על השוק בארצות הברית: ב-2012 כמעט שני-שלישים מהאוזניות שנמכרו במדינה היו של ביטס, ושנה אחר כך קרן ההשקעות the Carlyle Group רכשה חלק מהחברה תמורת 500 מיליון דולרים.
יותר מ-18 מיליון עוקבים
המדיניות העסקית של ג'יימס עוררה עניין בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארוורד, שהשתמש בו כחקר מקרה בקורס בשם "שיווק אסטרטגי בתעשיות יצירתיות" בשנת 2010. הסטודנטים בקורס דנו בהצעות שג'יימס קיבל משלוש יצרניות משחקי וידיאו: אלקטרוניק ארטס (EA), מייקרוסופט Xbox ו-2K Sports. ג'יימס העדיף את מייקרוסופט, שהציעה לו לפתח בעצמו משחק וידיאו ולקבל חלק מהרווחים, על-פני ההצעה של EA, שהבטיחה יותר כסף מראש בחוזה חסות רגיל. שלוש שנים אחר כך ג'יימס עבר ל-2K Sports, שהציעה בונוסים אטרקטיביים אם חברות אחרות שהוא מפרסם ישתמשו במשחק בקמפיינים שלהם, או אם הוא יוכל למשוך חברות אחרות לפרסם בתוך המשחק.
הנטייה של ג'יימס ליזמות היא לא הדבר היחיד שמבדיל אותו מבחינה עסקית משאר הספורטאים הבכירים בעולם כיום. כחיית מדיה חברתית - בעיקר טוויטר, שם הוא מוביל את כל הספורטאים האמריקאים עם יותר מ-18 מיליון עוקבים - יש לו חוזים שכוללים רק שיתוף דיגיטלי, למשל עם חנות מוצרי הספורט Champs. ג'יימס גם מעדיף להגביל את החשיפה שלו בטלוויזיה האמריקאית (בפלייאוף הקודם ב-NBA הוא הופיע בפחות פרסומות בטלוויזיה האמריקאית משחקנים כמו כריס פול ודוויין ווייד) לטובת קידום המותג שלו במקומות אחרים, בעיקר בסין: יש לו קמפיינים אקסלוסיביים לשוק הסיני מטעם דאנקינג דונטס, ספרייט, נייקי וביטס.
ג'יימס, אגב, אינו כוכב ה-NBA הכי פופולרי בסין; התואר הזה שייך לבראיינט, שביקר בסין בשמונה השנים האחרונות מטעם נייקי ונהנה שם מהערצה שדייוויד סטרן, לשעבר הקומישינר של הליגה, מתאר כתופעה ש"קיבלה חיים משלה". ג'יימס, שבשנים האחרונות מבקר בקביעות בסין בעצמו, עשוי להפוך לפייבוריט של הסינים כשבראיינט בן ה-35 יפרוש. אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסיפור של ג'יימס עד עכשיו, זה שהוא הכול חוץ מיורש, בין אם של בראיינט או של ג'ורדן. גם אם הוא ישחק ב"ספייס ג'אם 2".
