בינואר 2012 דחתה נשיאת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, דבורה ברלינר, את בקשת הפרקליטות לקבוע כי הרכב של שלושה שופטים ידון במשפט פרשת הולילנד, ופסקה כי שופט יחיד ידון בתיק. השיקול המרכזי בהחלטה היה יעילות. ברלינר ידעה, מניסיון העבר, כי הרחבת המותב לשלושה שופטים עלולה לגרום לכך שניהול תיק הולילנד עב-הכרס יימשך שנים ארוכות.
הנשיאה ציינה בהחלטתה, כי "קביעת הדיון בפני דן יחיד תמנע סרבול, תקדם ותתרום לשמיעת התיק בהקדם וביעילות האפשריים". וכך, האחריות לניהול ולהכרעת אחד מתיקי השחיתות הגדולים בתולדות המדינה הוטל על כתפיו של השופט דוד רוזן לבדו.
במבט לאחור, ההחלטה הוכיחה את עצמה. רוזן ניהל את תיק הולילנד, שכלל 16 נאשמים, עשרות סנגורים, 9,263 עמודי פרוטוקול, ו-1,425 עמודי סיכומים, ביעילות רבה מאוד, והצליח לסיים אותו תוך שנה וחצי. זמן שיא בתיק מסוג זה. היעילות לא באה על-חשבון המקצועיות והמהירות. הכרעת הדין שנתן רוזן השבוע (יום ב', 31.3.14), שבמסגרתה הרשיע את רוב הנאשמים, ובראשם את רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, בעבירות שוחד, הייתה מפורטת, מנומקת ומשכנעת. רוזן כמעט לא הותיר אבן לא הפוכה.
ועם זאת, לפחות ככל שהדבר קשור לאולמרט, הכרעת דינו של רוזן מבוססת בעיקרה על מסכת נסיבתית ומורכבת של ראיות ועדויות, על ההיגיון הישר ועל חוסר האמון של השופט בגרסת אולמרט, לעומת האמון שנתן בגרסת עד המדינה שמואל דכנר, ולא על "אקדח מעשן". זאת, בין היתר מכיוון שהכספים שקיבל אולמרט כשוחד מדכנר, כפי שנקבע בהכרעת הדין, לא הגיעו לכיסו, אלא במקרה אחד הועברו לבקשתו, לאחיו יוסי אולמרט; ובמקרה השני, הועברו לשולה זקן ולאורי מסר.
כמו 5:0 במחצית
ההרשעה בתיק הולילנד הכתה את אולמרט וסנגוריו בהלם. האיש שהצליח לצאת בשלום משורה של חקירות פליליות ומהאישומים בפרשות טלנסקי וראשונטורס, קיווה עד הרגע האחרון כי גם הפעם יצליח לחמוק מאימת הדין. אבל ההלם לא נמשך זמן רב והתחלף במהרה בכעס וברצון לשנות את רוע הגזירה. ביומיים האחרונים כבר החלו אולמרט וסנגוריו לבחון בדקדוק את הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי, ולהכין את הערעור שיגישו עליה לבית-המשפט העליון (יוגש לאחר שרוזן יגזור את דינו של אולמרט).
האם לאולמרט יש סיכוי לשנות את רוע הגזירה? מומחי משפט שעימם שוחחנו תמימי-דעים כי הסיכוי שערעורו של אולמרט יתקבל בעליון הוא נמוך מאוד. זאת, בין היתר, לאור ההלכה הקובעת כי בית-המשפט העליון אינו מתערב בקביעות מהימנות של הערכאה שמתחתיו, ולאור העובדה שהכרעת הדין של רוזן בעניין אולמרט מבוססת על קביעות כאלה.
לדברי עו"ד ציון אמיר, "אם להמשיל את המשפט למשחק כדורגל אז אולמרט עולה למחצית השנייה כשהוא בפיגור של 5:0. אני מכיר מעט מאוד מקרים שבהן קבוצה חזרה מפיגור שכזה".
עם זאת, ציינו המומחים, יש בכל-זאת כמה נקודות בהכרעת הדין ובתהליך המשפט שאולמרט יכול לתקוף בערעור, ושהצלחה בתקיפתם עשויה להשיג עבורו דיבידנדים משפטיים.
החולשה: אי-יכולת לנהל חקירה-נגדית
לדברי פרופ' גבריאל הלוי, מרצה וחוקר בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו, בהכרעת הדין ישנן שתי נקודות תורפה עיקריות שאותן צפוי אולמרט לתקוף בערעור. נקודת התורפה הראשונה שעליה מצביע פרופ' הלוי היא העובדה שסנגורי אולמרט לא חקרו את דכנר, שנפטר בעיצומו של המשפט, בחקירה-נגדית. השנייה היא ההתבססות של השופט רוזן על ראיות נסיבתיות. "הכלל הוא, שכל עד שנחקר בבית-משפט בלי שהושלמה החקירה-הנגדית שלו, העדות שלו היא במשקל נמוך עד אפסי. יתרה מכך, כאשר מדובר בעד מדינה, משקל עדותו נמוך מלכתחילה".
השופט רוזן התייחס לכך והדגיש כי הוא בחן את עדות דכנר מול ראיות אחרות שתמכו בה, ורק לאחר שמצא ראיות חיצוניות רבות, החליט לתת אמון בגרסת דכנר וכתב האישום.
הלוי: "אפשר לחיות עם זה בנוגע לכמה מקרים, אבל אם נתייחס נניח לסוגיית העברת הכספים מאהוד אולמרט לאחיו יוסי אולמרט; דכנר אמר שאולמרט ידע על כך, ואף ביקש ממנו (מדכנר) לסייע ליוסי. אולמרט מנגד, אומר 'לא ידעתי', אז זו מילה מול מילה, וזו סוגיית ליבה של מהימנות בעיקר כאשר לא ניתנה לאולמרט הזדמנות להפריך את טענות דכנר בחקירה-נגדית".
"פטירת דכנר צריכה להוות תמרור אזהרה"
נקודת התורפה השנייה של הכרעת הדין לגבי אולמרט, לפי הלוי, היא שחלק גדול ממנה מבוסס על ראיות נסיבתיות ולא על ראיות ישירות. "מתבקש שההגנה תעשה מאמץ להצביע על אפשרויות נוספות על אלה שגולל כתב האישום".
עם זאת, הלוי מציין בנקודה זו, גם משהו לרעתו של אולמרט, כי לפי הלכת ביהמ"ש העליון שקבע הנשיא בדימוס, מאיר שמגר ב-1980 (הלכת נגר), אם הראיות הנסיבתיות הן חד-משמעיות והמסקנה הסבירה היחידה העולה מהן היא אחת, אפשר להרשיע על-סמך ראיות נסיבתיות.
וכך כתב רוזן בהכרעת הדין: "דכנר העביר לידי יוסי אולמרט חצי מיליון שקל, למרות שלא הכיר אותו... הקשר היחידי בין דכנר ליוסי יכול היה להיות אהוד אולמרט. המסקנה היחידה ההגיונית מהעברת הכספים ליוסי היא, שדכנר העביר אותם לבקשתו של אולמרט, כגרסת המדינה".
גם עו"ד רם כספי סבור כי עובדת מותו של דכנר במהלך המשפט, כך שהוא לא נחקר-נגדית ע"י אולמרט, צריכה להיתקף בערעור. "פטירתו של דכנר צריכה להוות תמרור אזהרה משפטי לגבי סוגיית המהימנות".
בהכרעת הדין קבע רוזן, כי יוסי אולמרט קיבל כספים מדכנר. הקביעה התבססה הן על גרסת דכנר והן גם על עדותו של אברהם נתן, שהיה יועץ לפרויקט הולילנד, שסיפר בחקירתו במשטרה כי ראה את דכנר מעביר צ'ק ליוסי; וכן על דברי יוסי אולמרט עצמו בחקירתו במשטרה, שלפיה קיבל צ'קים מדכנר (דברים שחזר בהם בעדותו בביהמ"ש), וגם על כך ששולה זקן לא שללה את הדבר.
למרות זאת, עו"ד כספי טוען כי העובדה שהמדינה לא הציגה ראיה מוחשית לכך שיוסי אולמרט קיבל כסף מדכנר, צריכה לעלות בערעור שיגיש אולמרט. "הצ'קים שהועברו לטענת דכנר ליוסי אולמרט לא נמצאו, אבל יותר חשוב מכך - אין בדפי החשבון של דכנר כל חיוב שמאשש את הגרסה שלו, שנתן ליוסי סדרה של צ'קים מעותדים וזה אומר דרשני".
- יוסי עצמו הודה במשטרה שקיבל כסף מדכנר.
כספי: "השאלה היא איזה מהימנות אפשר לתת לאדם שאומר בחקירה שקיבל, וחוזר בו בעדותו במשפט, במצב שבו לא נמצאו צ'קים ולא העברות כספים. האם אפשר לבסס דבר כזה ללא חקירה-נגדית של דכנר".
גם עו"ד רויטל סויד סבורה שההגנה יכולה להעלות טענה לבעיות ראייתיות בהכרעה, בנוגע לסכום שקיבל יוסי. "המדינה טענה, כי דכנר העביר את הסכום באמצעות צ'קים שלא נמצאו ולא הופקדו או הועברו ליוסי אולמרט, וכאשר מדובר בעד מדינה שבית-המשפט עצמו קבע כי יש בעיה עם מהימנותו, אמינותו ואישיותו, הרי שיש בכך טעם לפגם. גם במישור המשפטי, משקל העדות של דכנר אינו גדול לכאורה, הואיל והוא לא נחקר-נגדית על-ידי סנגורי אולמרט".
בניגוד לדברי עוה"ד כספי וסויד, עו"ד ציון אמיר מציין כי בכל הנוגע להרשעתו בקבלת שוחד בדמות העברת חצי מיליון שקל מדכנר לאחיו, עומד בפני אולמרט קושי גדול מאוד. לדברי אמיר, הואיל ועדותו של דכנר בדבר העברת כסף ליוסי מקבלת חיזוקים חיצוניים, התקיפה של אולמרט את ההרשעה באישום זה צריכה להתמקד בעניין המודעות שלו להעברת הכסף לאחיו, ולא בעצם העברת הכספים.
אמיר: "השופט הניח למשל, שלא הגיוני שיוסי יקבל כסף ולא יודיע על כך לאהוד. למה לא? אתה יודע כמה סודות מסתירים אנשים אחד מהשני. אני אוהב מאוד את אחי וקרוב אליו מאוד; אבל אתה יודע כמה דברים אני לא מספר לו כדי שלא ייפגע ולא ייגרם לו נזק? יש כאן סימן-שאלה".
עו"ד בכיר אחר, מסכים לכך: "ראיות נסיבתיות שיוצרות חזקה עוצמתית, כאילו שידיעתו של אח היא כידיעתו של האח האחר, היא מסקנה משפטית נחפזת. הואיל ואין עדות, מלבד עדות דכנר, שלא נחקר-נגדית, כי יוסי ביקש או סיפר לאהוד על הכספים מדכנר, קיים כאן ספק גדול. יוסי לא אומר שאהוד ידע, ואהוד טוען שלא ידע.
"המסקנה, שאם יוסי קיבל אז אהוד ידע, היא נחשונית מדי ככל שמדובר במשפט פלילי. כשם שלא הייתה מסקנה כי ידיעתו של בנו של אריק שרון, עומרי, הייתה כידיעת האבא על התשלומים שקיבל מדודי אפל, כך צריך להיות גם כאן (הכוונה להרשעתו של עומרי שרון ב-2005 בכך שבעת שניהל עבור אביו את מערכת הבחירות לפריימריס, קיבל תרומות בסכומים החורגים מכפי שמותר לקבל על-פי חוק המפלגות. ח' מ').
- האם ניתן להאמין שדכנר, אדם מתוחכם ובעל אינטרסים שאהוד אולמרט יכול לקדם, ולא הכיר את יוסי אולמרט, יעביר לו באמת כספים?
העו"ד הבכיר: "גם אם ספקולציה אחת עדיפה על רעותה, אנחנו רואים בכך ספק. תאר לעצמך שדכנר רצה באמת לצ'פר את אהוד דרך יוסי, אבל יוסי לא רצה לספר לאהוד, כדי לא לסבכו או כי הוא חשב שאהוד כבר יודע. יש כאן ספק סביר. או בוא נניח שדכנר לא אמר לאהוד, אבל דימה שיוסי כבר ילחש לאוזנו של אהוד, כי כך נוהג 'אביר פולני' כדכנר. אבל הוא טעה, ויוסי לא סיפר לאהוד. "'המקפצה' בהכרעת הדין של ידיעת אהוד על העברת הכספים לאחיו, היא שברירית בעולם המשפט הפלילי. יכול להיות שבמשפט האזרחי היא עדיפה. בעולם המשפט הפלילי זה מאוד מפריע לי. ללוגיקה יש חשיבות גבוהה, אבל כשמדובר במשפט פלילי, אם יש אופציה אפשרית אחרת שאיננה בלתי סבירה בעליל, צריך להניח הנחה מחמירה שהיא זו שאירעה. במקרה זה, אני יכול לחשוב על כמה אופציות".
בדומה לדברים שאמר פרופ' הלוי, אומר עו"ד ציון אמיר, כי "מאחר שדכנר הוא הבסיס והיסוד של התיק, מסע הערעור של אולמרט צריך להתחיל בתקיפת הקביעה של ביהמ"ש, כי דכנר הוא עד שניתן לבסס עליו הכרעת דין מרשיעה, ושעל יסוד עדותו ניתן לקבוע ממצאים לחובתו של אולמרט, ללא שדכנר נחקר-נגדית על-ידי סנגורי אולמרט".
- דכנר נחקר-נגדית על-ידי הסנגורים של שבעה מהנאשמים, וכל השבעה נמצאו אשמים.
אמיר: "אך הוא לא נחקר ע"י סנגורי אולמרט. זהו כשל יסודי בהכרעת הדין. הייתי מקדיש בערעור פרק שלם לעד המדינה שלא נחקר-נגדית, וטוען שזה פגע קשות בהגנתו של אולמרט. בפרק זה הייתי מעלה אלף נושאים שדכנר צריך היה להשיב עליהם בחקירה-נגדית, ושללא תשובתו לא ניתן להסתמך על עדותו.
"חשוב לזכור, כי עד שלא עבר חקירה-נגדית הוא לא עד. עד שלא עבר חקירה-נגדית משול לאצן שאין לו רגליים. אולמרט יכול לטעון, כי עדות שלא עברה את החקירה-הנגדית של דכנר, לא עדות היא. הפגיעה ביכולת הנאשם להביא לאישוש הגנתו ולזרוע ספקות בגרסה המפלילה, היא דרמטית. הכלי היעיל היחיד העומד לרשותו של נאשם להוכיח את חפותו או לזרוע ספק בגרסה המפלילה הוא כלי החקירה-הנגדית".
בהמשך, לכך מציין אמיר כי הפסיקה מכירה במושג שנקרא 'פלגינא דיבורא'. "המשמעות היא, ששופט יכול לקחת עדות של עד ולומר שאני מאמין לו בחלק א', אך לא מאמין לו לגבי חלק אחר".
- מה עם מקרה השוחד השני שבו הורשע אולמרט, שלפיו קיבל שוחד בסך 60 אלף שקל מדכנר, באמצעות ראשת לשכתו, שולה זקן?
אמיר: "גם כאן הוא לא קיבל כסף לכיסו. הכסף עבר כנראה לאורי מסר דרך שולה זקן. שולה היא חשודה שבחשודות ומשענת קנה רצוץ. השופט אמר עליה את הדברים הללו, ולכן אי אפשר לראות בעדותה חיזוק או סיוע.
"טענה משפטית מעניינת נוספת שאולמרט יכול להעלות בהקשר זה היא - מדוע אורי מסר לא הובא לעדות מטעם המדינה. השופט הפנה את השאלה הזו דווקא לפרקליטי אולמרט, אבל יש פה כשל ראייתי גם מבחינת המדינה שלא ביררה נתון חשוב שראוי היה לברר".
