את הולילנד, כמו גם את אלפי הפרויקטים האחרים שמכערים את קו הרקיע שלנו ופוגמים במרחב שאנחנו חיים בו, תכננו אדריכלים. האדריכלים הללו בחרו במקצוע שעניינו אסתטיקה - לא מקצוע שמגיעים אליו במטרה "לעשות קופה", אלא דרך לבטא כישרון ויצירתיות; הם השקיעו שנים ארוכות בלמידת עקרונות של תכנון נכון ומכבד; הם נחשפו לאינספור דוגמאות של תכנון בר קיימא, שמתחשב בסביבה הטבעית והאנושית.
אין ספק שהם ידעו שהפרויקטים שהם מתכננים אינם הולמים את העקרונות שהיו אמורים לשרת כאנשי מקצוע, אבל הם ביצעו את מה שאמרו להם לבצע. סביר להניח שחלק גדול מהם הרגישו חוסר נוחות אל מול תוצרי עבודתם, אבל נכנעו לכוחות הגדולים שבחשו סביבם.
הם שכנעו את עצמם שתיאוריה לחוד ופרקטיקה לחוד - שבמציאות, אדריכלים חייבים לדעת להתחשב, לא רק בתנאי השטח, באקלים, בנוף וכד', אלא גם ברצונותיהם ובתכתיביהם של פוליטיקאים, בעלי הון ופקידים בכירים, אחרת לא יוכלו להתפרנס ולעסוק במקצוע שבו התמחו.
כאדריכלית, שבימים שבהם התרחשו המעשים שמכונים כיום "פרשת הולילנד" שימשה ראש צוות תכנון במשרד הפנים, ונדרשה להכשיר תוכניות שלא עמדו בקנה אחד עם היושרה המקצועית שלה, אני יכולה להבין את הקושי שעמו מתמודדים אדריכלים במציאות כזו. אני יודעת כמה לחצים מופעלים עליהם. אני מכירה מקרוב את החששות, התהיות וחוסר הביטחון שחשים אדריכלים כשהם ניצבים מול דרישות שמגיעות "מלמעלה". אני יכולה להזדהות עם החשש לאבד את האפשרות לעסוק במקצוע שנרכש בהרבה מאוד קושי ומאמץ ולהתפרנס ממנו.
אבל אני גם יודעת שאפשר להשמיע קול, למחות, להתריע ולסרב לשתף פעולה עם מציאות מעוותת. אני יודעת שאילו רק היו מסביבי עוד כמה נושאי משרות שהיו מתנגדים לתכתיבי הממונים עליהם, יש סיכוי שהזוועה התכנונית והציבורית הזו לא הייתה מתרחשת. אני מבינה היום שגם כשאנחנו רק בורג קטן במערכת אימתנית, אנחנו יכולים לשנות ולהשפיע. יהיו קרבות שנפסיד בהם, ויהיו מחירים אישיים ומקצועיים שנצטרך לשלם, אבל בטווח הארוך, האדריכלים יכולים להוביל את הניצחון במערכה הגדולה.
מקצוע האדריכלות הוא גשר בין אומנות לאמנות - התפקיד שלנו הוא לענות על צרכים פרקטיים תוך שמירה על ערכים אסתטיים ותרבותיים. אדריכלים לא מייצרים אמנות, שכל תכליתה הוא יופי, אבל הם גם לא פקידים שמייצרים בצורה טכנית בניינים על סמך אינטרסים צרים, מגלומניה, אגו או רדיפת בצע של מיעוט בעלי עניין.