עמוק לתוך השיחה שלנו, ארווין יאלום מתנצל, הוא צריך להתכונן. תיכף מגיע אליו מטופל. תשכחו מקליניקה מכובדת, שתי כורסאות כבדות מעוצבות בסגנון עתיק מונחות זו מול זו לא קרוב מדי, אך גם לא רחוק, מה שמאפשר את האינטימיות הזו של מטפל-מטופל.
יאלום מטפל דרך הסקייפ. בשנים האחרונות הוא לא ראה את רוב מטופליו פנים מול פנים. "יש כאלה שמגיעים במיוחד לארה"ב כדי שניפגש לפחות פעם אחת, אבל זה לא הכרחי. זה לא גורע מהטיפול", מסביר יאלום בשיחה עם 'ליידי גלובס' מהצד השני של האוקיאנוס, פאלו אלטו, קליפורניה.
- אתה האדם האחרון שהייתי מאמינה שיפרום כך את הטיפול הקלאסי.
"את צודקת. הדרך המקצועית שלי התבססה על אינטראקציה אנושית בין שני אנשים, והייתי ספקן לגבי אופן הטיפול הזה ולגבי מטפלים שמוכנים לטפל באופן הזה, בסקייפ. הייתי שלילי לגבי זה, כי חשבתי שזה ירדד את היחסים, יקטין את הקשר שבין מטפל למטופל.
"אבל אנשים מרחבי העולם ביקשו להיות מטופלים שלי, וזה היה הפתרון. החשדנות התנדפה. טיפלתי במספר אנשים וראיתי שהטיפול מצליח והולך היטב דרך הסקייפ. זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. יש לי מטופלים מדרום אפריקה, אנגליה, אוסטרליה וגם ממקומות מרוחקים בארה"ב".
- איך מתנהל טיפול באמצעות סקייפ?
"בדיוק כמו טיפול פנים מול פנים בקליניקה שלי. זה רק שנינו, המטופל ואני. אין אף אחד אחר בחדר. אני יכול לראות אותו, את הבעות פניו, והוא יכול לראות אותי. גם הרבה קולגות שלי עברו לטפל באמצעות סקייפ אם המטופל מחוץ לעיר ולא רוצה להפסיד פגישה, או שמדובר באדם חולה שקשה לו להתנייד. באופן כללי, אני משוכנע שהעידן הטכנולוגי עומד לשנות את פניו של הטיפול הנפשי.
"יש פסיכולוגים ישראלים שמטפלים דרך צ'אט ומיילים - טיפול באמצעות כתיבה. הייתי ספקן גם לגבי זה, אבל דיברתי עם המטפלים האלה, רציתי להתייעץ איתם. הבנתי שזה עוזר למטופלים, בעיקר צעירים שזו הדרך שלהם לתקשר עם חבריהם. יש דור שלם שהכי טבעי וקל לו לתקשר באמצעות כתיבה. זה הפך פופולרי. אני סקרן מה יהיה עם הטיפול המסורתי בעתיד, ועד כמה הטיפול דרך מיילים או צ'אט יתפוס".
- עולה בדעתך לטפל כך?
"זה לא בשבילי, אבל אני לא יכול להתנשא או לבקר את המדיום הזה ואת אלו שבוחרים לטפל כך. זאת הדרך של הדור הצעיר לתקשר, וצריך לקחת את הטיפול באמצעות צ'אט ברצינות. יכול להיות שאלו יהיו פני הטיפול בעתיד".
לחשוב מחוץ לכורסא
פרופסור יאלום, ארוו, כמו שהוא מכנה את עצמו, הוא כנראה הפסיכיאטר-פסיכותרפיסט-סופר-פילוסוף הידוע ביותר בעולם כיום. הוא התגלה לקהל הרחב בספר 'כשניטשה בכה', שיצא בתחילת שנות ה-90 וזכה להצלחה פנומנלית. רק בישראל כיכב בראש רשימת רבי המכר במשך ארבע שנים, והוא תורגם ל-25 שפות. בן לילה הפך מפרופסור מעונב מסטנפורד, לפסיכולוג ידוען.
כבר שנים קודם לכן שמו היה מוכר בקהילה המקצועית בארה"ב ומחוצה לה כמטפל מבריק ופורץ דרך, שספרי העיון שלו הפכו לספרי לימוד בפקולטות רבות. כך, למשל, טקסט בוק מקיף שכתב כמו 'טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה' הפך לתנ"ך לכל מטפל שעושה את צעדיו בהנחיה קבוצתית, והספר 'פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית' פרש את כל הבסיס התיאורטי, הקליני והפילוסופי של שיטת הטיפול שאיתה הוא עובד. אך שום דבר לא הכין אותו לכל מה שהתרבות הפופולרית מביאה איתה.
יאלום יצר ז'אנר חדש, רומן פילוסופי. הוא מחייה בספריו את הוגי הדעות הגדולים כמו פרויד, ניטשה, שופנהאואר, שפינוזה ולו סלומה, אהובתו של ניטשה, ודרכם הוא בוחן את השאלות הקיומיות של האנושות.
"התחלתי עם תשוקה לכתוב משהו על ניטשה. הכוונה הייתה לנצל את עבודותיו שלא נבחנו דרך הפריזמה של פסיכותרפיה. החלטתי 'לתפוס' אותו ברגע של הייאוש הגדול שלו, אחרי הפרידה שלו ב-1882 מלו סלומה, רוסייה אריסטוקרטית שלימים תהפוך לפסיכואנליטיקאית בולטת. לא הצלחתי למצוא אם היה לניטשה מטפל ומי זה היה, והתחלתי לכתוב על דמות דמיונית של שוויצרי ישועי שתשולב בסיפור, כאשר ד"ר ג'וזף ברויאר התגלה לי. הייתי צריך לחשוד במעורבות שלו מההתחלה.
"במשך שנים לימדתי בסטנפורד קורס על פרויד. ב'מחקרים על היסטריה' הוזכר הטיפול שברויאר עשה לאנה או (טיפול שהניח את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה) שהתרחש ב-1882, כך שהטיימינג היה מושלם. הייתה לי את השנה הכרונולוגית, היה לי את ניטשה, ולבסוף, היה לי גם את המטפל.
"המחקר ההיסטורי שעשיתי בזמן כתיבת הספר היה קשה, אבל הכרחי. קראתי על ניטשה במשך שנים, המון חומרי רקע. מצאתי מדריך גיאוגרפי ישן והתעמקתי במפות של וינה מאותה תקופה. גם ישבתי כשומע חופשי בקורסים על היידגר, הגל וניטשה. את החומר וההיבטים הרפואיים לקחתי מספר רפואה גרמני שנכתב באותה שנה. ועדיין, היו לי כל הזמן שאלות לא פתורות, חורים שלא ידעתי לענות עליהם. מה שלא היה ברור לי עד תום, חתכתי".
לימים סיפר שכתיבת הרומן השתלטה עליו וימים רבים אחרי סיומו עוד היה עסוק בו. "צללתי באיי סיישל, ובעומק הים פתאום שמתי לב שאני מקשיב לניטשה וברויאר מדברים בתוך הראש שלי, ממשיכים את הדיאלוג. באיזשהו מובן, הם מעולם לא עזבו אותי".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי