יעל דיין עומדת בצומת ארלוזורוב ומחלקת סטיקרים 'הרוב החליט שלום' לעוברים ושבים. חורף של ממש אין פה, והשמש קופחת. היא לא מעלה בדעתה לחתוך מהמשמרת הביתה. עוברים ושבים ניגשים אליה, מופתעים לגלות שחברת הכנסת וסגנית ראש עיריית תל אביב לשעבר נקייה מגינונים וממניירות של כבוד. "אני חיילת ממושמעת, כשיש התארגנות של ארגוני שמאל, אני מתייצבת", היא מסבירה.
דיין כבר בת 75, ובשנים האחרונות מתמודדת עם מחלת ריאות כרונית שנגרמה מעישון כבד במשך 40 שנה. כל יציאה מהבית מלווה בבלון חמצן. "אין לי ברירה. לשלטון הזה ולנתניהו בראשו אין בכלל תחושה של חובה לאזרח. אנחנו יודעים מה האזרח חייב לשלטון, מיסים, צבא, ועכשיו גם נאמנות שהימין מבקש, אבל אין כאן הדדיות. המדינה לא חייבת לאזרחיה לא חינוך, לא רווחה ודיור, ולא תשתית ותעסוקה. נשארנו רק אנחנו שחייבים למדינה. זה רחוק מאוד מהחלום המקורי, אבל זה עדיין לא אבוד. בביקור הבא של ג'ון קרי גם אעמוד במשמרות מול המקומות שיבקר בהם, כדי לעודד אותו להמשיך במאמצים להביא להסדר שלום. אני מייחלת שקרי יעשה פה הסדר שלום כפוי".
- בוגי יעלון כינה אותו 'אובססיבי'.
"זו אמירה אומללה. התרגלנו להגיד על כל אמירה כזו שמי שאמר אותה הוא יבלית או עשב שוטה, ובזה נפטרים מהבעיה. הבעיה שאנחנו מורכבים משדה קוצים ועשבים שוטים, ובמקום לתת מדי פעם לאיזה תורמוס או נרקיס לצמוח, אנחנו בונים עליו כביש רק ליהודים. אם לא הייתי מאמינה שעוד אפשר לחולל שינוי, הייתי ממש אומללה. אני גם מאמינה שהכנסת הזו תתפרק. יש שם כאלה כוחות היסטריים וגזעניים, שבסוף הם יפרקו את עצמם. זה כמו מפגש בין אטומים, זה מביא לפיצוץ. הם כולם כל כך קיצוניים שהם לא יכולים להוליד דבר נורמלי, רק מפלצות.
"אני מקווה שלקרי יש שכל להגיד לנו 'חברים, אני אולי אובססיבי, אבל אתם מתאבדים. אתם חושבים שאפשר להשיג את זה בלי אובססיה? בבקשה, אני עוזב אתכם, ואירופה עוזבת אתכם, תסתדרו'. אילו הממשלה הייתה אובססיבית כמו קרי, היה כאן שלום לפני עשרות שנים".
- מה דעתך על טענת ה'אין פרטנר'?
"השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות, ולא אם הערבים טובים או רעים. טענת האין פרטנר כל כך הזויה ומגוחכת. זה אנחנו שלא פרטנר. אנחנו באים בידיים נקיות? עם ההתנחלויות והמחטפים הקטנים של בניית עוד שני גגות באיזה מקום? עם יצהר 17 או תפוח ח'? לא רק שאנחנו לא באים למשא ומתן בידיים נקיות, אנחנו תחמנים. אנחנו צריכים להבין שהשלום בנפשנו, והוא זה שיקבע את גורל הילדים שלנו. אבל זה כבר לא מה טוב לנו, אלא איך למרר את החיים לאחרים, איך לעשות שרירים על מי שכן רוצה חיים נורמליים. זו יצירת קרע בתוך העם. הבנטים יותר חזקים, ולכן מה? הם יעשו את החיים כאן לבלתי נסבלים, בלתי צודקים, בלתי מוסריים?".
- איפה הכשל?
"במקום להיות מדינת רווחה כמו שתכננו, הפכנו למדינה קפיטליסטית-מתנחלת. סדרי העדיפויות התהפכו. ההשקעה בהתנחלויות היא בלי פרופורציה. סיפוק הצרכים של אזרחי מדינת ישראל בתוך הקו הירוק נדחק לגמרי. כל היום בונים כבישים ביהודה ושומרון. עוקפים אותנו, האזרחים, עוקפים את הפלסטינים, נוסעים משום מקום לשום מקום. זה עולה מיליונים. תשאלי את עצמך, למה בשטחים אין מעמד ביניים שיוצא לרחובות עם עגלות, עם שבעה ילדים, שאומר 'אין לנו', למה שם אין ילדים רעבים?
"יש כאן מעמד ביניים נורמלי, של שכירים, שלומדים ועובדים, מגיעים להישגים, רוצים לגדל ילדים, ולא סומכים על המדינה שתגדל אותם. מצד שני, יש לך חברה שלמה, בסדר גודל של עיר, ולהם אין רעבים ונזקקי רווחה. איך לכולם שם יש דיור מסודר? המקומות האלה מוצצים לנו את הדם.
"אומרים שתל אביב היא בועה, אבל בתל אביב התרחשה המחאה החברתית, וההפגנות בכיכר רבין, ואצלנו יש הומלסים ופליטים. הבועה האמיתית שמזרימים לתוכה את החמצן כל הזמן, זה מכלול ההתנחלויות. מזל רק שהגז נמצא בים ולא בבית אל, כי זה היה חורץ את גורלנו. הפער האדיר בינינו לבין אוכלוסיית המתנחלים מעורר שאלות".
- ההתנחלויות אשמות במצב הכלכלי?
"במשך שנים הממשלה השתגעה וניתבה את הכספים שלנו למחוזות הזויים לגמרי. אם לא היינו נדבקים בקדחת האימפריאליסטית-פשיסטית, איכות החיים הייתה אחרת. החינוך והרווחה היו מושקעים יותר, שלא לדבר על התשתיות. אם את עושה כביש מכלום לכלום, אז את לא עושה רכבת קלה בתל אביב, זה הסיפור".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי