אין ולא יכול להיות ויכוח שחזקת החפות היא ערך חוקתי עליון וזכות יסוד של כל אדם באשר הוא. לצערי, באחרונה אנו עדים לכרסום מתמיד בערך משפטי וחברתי חשוב זה, עד שהוא הפך להיות בערבון-מוגבל. נסביר זאת תוך התייחסות לעשרה מושגים, אמירות וקביעות שגורות ושגויות:
1. "אוכיח חפותי בביהמ"ש": זו אמירה נפוצה בקרב אנשי ציבור. כאן התהפכו היוצרות: נאשם אינו אמור להוכיח את חפותו, הנטל מוטל על שכם התביעה להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. זה הדין וזו הפסיקה.
2. "הוא יצא זכאי": אדם לא יצא זכאי, כאילו הוא נכנס לבית-המשפט כאשם. הוא היה זכאי כשנכנס ונשאר זכאי גם כשיצא.
3. "הוא נחקר באזהרה": המשמעות המשפטית היחידה של אזהרה היא, שהחוקר סבור שיש לו ראיות המחשידות את הנחקר במעשה עבירה, ומשכך מחובתו להזהיר את הנחקר, לרבות כי כל מה שיאמר עלול לשמש כראיה נגדו. הציבור מבין ומפרש את המילים "נחקר באזהרה" כאות לכך שהחשוד אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, וזאת עוד בטרם החשוד מסר את גרסתו. כדי לבדל חשודים מעדים סתם, יש להימנע משימוש במילים "נחקר באזהרה" ולנקוט לשון: נחקר (לגבי חשוד) ומסר עדות (לגבי עד).
4. "הוא שמר על זכות השתיקה": החוק והפסיקה מקנים לכל אדם החושש מהפללה עצמית זכות שתיקה בחקירה המשטרתית ובבית-המשפט. זו זכות חוקתית של כל אדם, אף שבנסיבות מסוימות השתיקה עלולה לפעול נגדו. שילוב המילים "הוא שמר על זכות השתיקה" ויותר חמור: "הוא נחקר באזהרה ושמר על זכות השתיקה" הוא שילוב קטלני, במיוחד כאשר מדובר באיש-ציבור.
מאות פעמים שמענו וקראנו: "מה יש לו להסתיר"? או "אם הוא שותק, כנראה שהוא אשם". הדברים הגיעו לכך שחשודים חוששים לממש את הזכויות שהחוק מקנה להם. ושוב נגרמת פגיעה בחזקת החפות.
5. "הוא הובא באזיקים לשופט": ממתי אוזקים אדם הנהנה מחזקת החפות ברגליו ובידיו ומפרסמים את תצלומו ברבים? להיכן נעלם כבוד האדם? הציבור מפרש את התצלום כפשוטו: האיש פשע. אמנם אם אדם מסוכן לציבור או לעצמו, או אם קיים חשש שיברח ממעצר, אזי בנסיבות כאלה יש טעם באזיקה; אך מכאן ועד אזיקה של כולם ללא אבחנה - יש מרחק רב. לעתים דומה שפעולה בוטה זו נועדה לשבור את רוחו של הנחקר, תוך פגיעה בכבודו ובזכויותיו החוקתיות.
6. "הוא לכאורה פושע": משפטנים, קציני משטרה ועיתונאים סבורים, בטעות, כי אם הם מוסיפים את המילה "לכאורה" למילים המתארות מעשה עבירה חמור, כמו למשל "הוא רצח לכאורה" או "הוא אנס לכאורה", הם עושים חסד עם החשוד ומוגנים מתביעת לשון הרע. אך המסר הוא לרוב חד וברור: הוא בעצם רצח או אנס (רק צריך להוכיח זאת), וכך הציבור מבין את הדברים; ושוב נגרמת פגיעה קשה בחזקת החפות.
7. "המשטרה: הרצח פוענח": במסיבות-עיתונאים רבות קציני משטרה מופיעים ומדווחים כי לאחר חקירה ענפה ומאומצת המשטרה הצליחה לפענח את הרצח, תוך הדלפות מפרטי החקירה וחשיפת שחזורים מתועדים. זאת, תוך פגיעה בוטה בכבודו ובזכויותיו החוקתיות של החשוד. מה אמור הציבור להבין מהכרזות כאלה? הרי זו חריצת דין בטרם משפט! תפקיד המשטרה, שלרוב עושה נאמנה את תפקידה הקשה, הוא לחקור ותו לא. תפקיד הפרקליטות הוא להחליט אם יש יסוד להגשת כתב אישום - אם לאו. ורק אחר-כך, בית-המשפט, ורק הוא, יכריע בגורלו של אותו אדם לשבט או לחסד. ועד אז החשוד הוא בחזקת זכאי.
8. "הוא זכאי מספק": זו יצירת "מופת" ישראלית, שאין לה כל יסוד משפטי והיא "רודפת" את האדם בטענה מופרכת, שלפיה הוא בעצם לא זוכה, אלא רק "זוכה מספק", כאילו אותו אדם הוא יצור-כלאיים החי ונושם בין מעמדו כזכאי ובין מעמדו כאשם. אם לבית-המשפט יש ספק באשמתו של אדם, זה אומר שהתביעה לא הניחה בפניו תשתית ראייתית מהימנה להרשעה, ולכן אותו אדם הוא זכאי. אין ולא יכולה להיות קטגוריה של "זכאי מספק". קל וחומר שעה שאדם ש"זוכה מספק" אינו רשאי לערער על קביעה זו, שכן הוא זוכה.
להמחשת האבסורד, אציע כאן ליצור ארבע קטגוריות והן: (א) "זכאי", (ב) "זכאי מספק", (ג) "אשם" ו-(ד) "אשם ללא ספק". על מנת שלא לפגוע בחזקת החפות, יש לחזור למושכלות-יסוד ולשתי קטגוריות ברורות: אדם הוא זכאי או אשם. נקודה.
9. "התיק נסגר בהיעדר ראיות" ולא "בהיעדר אשמה": עם סיום חקירה משטרתית, התיק מועבר לעיון ולהכרעה של הפרקליטות. לפי ההלכה הפסוקה, אם הפרקליטות סבורה שקיימת תשתית ראייתית וסיכוי סביר להשיג הרשעה, היא תגיש כתב אישום; ולהיפך: אם אין תשתית כזו - תיק החקירה ייסגר. והנה, יצירת "מופת" ישראלית נוספת: עילת הסגירה "בהיעדר ראיות" או "בהיעדר אשמה". בעוד שבעילת "בהיעדר אשמה" אין רישום פלילי, הרי שבסגירה "בהיעדר ראיות" - יש רישום כזה. ונשאלת השאלה: לפרקליטות אין מעמד שיפוטי? ולהיכן נעלמה חזקת החפות? הרי אם אין תשתית ראייתית - אין אשם! בתי-המשפט כבר העירו על כך, ונושא זה טרם הוסדר.
10. "זה הרי סוב-יודיצ'ה": סוב-יודיצ'ה הוא עיקרון משפטי חשוב, שנועד למנוע השפעה חיצונית שיש בה כדי לפגוע בהליכים משפטיים. עיקרון זה הפך לאות מתה בספר החוקים. השופטים הם משפטנים מקצועיים שאינם מושפעים מהתקשורת. עם זאת, הם בשר ודם, ולעיתים התכנים חודרים לתת-המודע שלהם, וחבל.
לתקשורת יש תפקיד חשוב בעריכת תחקירים וחשיפת שחיתויות, אולם מאותה עת שהתחקיר פורסם לציבור חלה עליה החובה להניח לרשויות האכיפה לבצע את תפקידן באורח ענייני ללא לחץ תקשורתי. מאותה עת שמוגש כתב אישום יש לתקשורת תפקיד חשוב נוסף: לסקר באורח הוגן ואובייקטיבי את ההליכים המשפטיים האמורים להתנהל בבית-המשפט.
מכאן ועד התופעה של הדלפת ופרסום ברבים של חומר חקירה משטרתי, תוך קיום ראיונות עם שופטים (בדימוס) ומשפטנים - הדרך ארוכה. גם בכך יש פגיעה מהותית ב"חזקת החפות". כולי תקוה שלא נגיע למצב שבו הציבור יכריע באס.אמ.אסים את גורלו של אדם כמו ב"כוכב נולד".
הכותב הוא ראש משרד עוה"ד כספי ושות'