"שק של סנטימנטים", ג'-ד' 21:00, "יס דוקו"
זהו מאיר וזה אלון שהגיעו מארצות-הברית, במיוחד מאיר כי אלון הגיע כבר מזמן, עוד כש"הכול נשאר כמו שהיה וכל שינוי הוא רק קוסמטי". מאיר לעומתו הגיע רק עכשיו. אפילו קלפטר הגיע, למרות הכול, והוא עדיין נשמע כמו ילד שבא להתארח ב"מסיבת גן" עם ירון לונדון, אי שם בשנות ה-80, והנה אפרים שמיר שדווקא נראה חיוני באופן מפתיע: אולי כשהוא מתנועע הוא כבר לא רוקד לכל הבנות, אבל כשהוא שר גם בפעם המיליון את "היא כל-כך יפה", אפשר לראות את ירדנה ארזי הצעירה שוברת את לבבות כל הבנים בלהקת הנח"ל. והנה יוני, תמיד בתפקיד המבוגר האחראי, מלמד ילדים שלא שמעו מעולם על כוורת - מי היה מאמין, והנה גידי ודני, שאפילו עכשיו אני מפחד לכתוב על כל אחד מהם לחוד, כי ברור ששניהם הכוכבים. שניהם חייבים תמיד להצחיק, אחד באדישותו ודיבורו העמוק והמתון והשני בזכות תזזיתיות ששמורה לאנשים בעלי מבנה גוף מיניאטורי. הקול קצת צרוד, לא תמיד זוכרים את המילים, מדברים קצת על הבריאות, על המשפחה, על החיים. שום דבר שלא ראינו קודם.
אם האהבה שהרעיפו אזרחי ישראל על "כוורת", גם בחזרתה כלהקת קאוורים ששרה שירים של "כוורת" מפעם, מסמלת געגוע למקום אחר ולתרבות אחרת, הרי שדווקא חברי הלהקה, נראים כמי שמקבלים באהבה את השנים שנוספו להם מאז, כך שאולי בכל זאת לא נורא להיות ילד מזדקן.
אל תחפשו שום דבר חדש שלא ידעתם קודם על כוורת. קצת תמונות של הימים הראשונים, קצת שאריות של המתחים הבין-אישיים מפעם, אבל בגדול מדובר בפלקט באלפי גוונים של אפור, כמו סיבוב ההופעות האחרון של ההם, זה שההישג האמנותי הכי גדול שלו הסתכם כבר בפזמון הראשון: בכל זאת הגענו למרות הכול.
משפחת המלוכלכים
"זגורי אימפריה", ג' 20:15, "הוט 3"
הם מוקפים בשדים ורוחות, מאמינים באמונות טפלות, מתופפים בדרבוקות, מקללים, רודפי-בצע, גסים, פרימיטיביים, קוראים לאשכנזים בשמות קוד כמו: "מיונז" או אפילו "יד ושם". אם למישהו היו טענות כלפי "עממיות" של נאור ציון על הדרך שבה היא מציגה את המזרחיים, הרי שב"זגורי אימפריה" נראית המשפחה המרוקאית כמו "משפחת המלוכלכים" של אטורה סקולה מהקולנוע האיטלקי, כשמשה איבגי בתפקיד הבלתי נשכח של נינו מנפרדי. וזה אולי העניין בסדרה הזאת: מצד אחד היא מחרידה, באמת: לא צריך להיות בעל קיבה רגישה במיוחד כדי לסלוד מהבהמיות שלה. מצד שני, דווקא ההקצנה הזאת מאפשרת לשחקנים להוציא את עצמם. איבגי חוזר לטירוף השקט שלא ראינו אצלו מאז "חולה אהבה בשיכון ג'", עוז זהבי מוכיח שהוא הרבה יותר מיפיוף ונינט טייב, תגידו מה שתגידו על הבחורה הזאת, יש לה נוכחות מדהימה, באמת: בפרק הפתיחה מסתכם התפקיד שלה בשלוש שורות, כולל משפט המחץ (לזהבי): "זה שאתה לא מאמין באלוהים, לא אומר שהוא לא קיים", וכבר אתה רוצה ממנה עוד.