1. סימאונה. לפני שקופצים ראש בחדווה אל תוך בריכת החגיגות של אתלטיקו מדריד, צריך להגיד שהמקרה שלה אמנם מאד רומנטי וסוחף, אבל זו ממש לא הפעם הראשונה שקבוצה עם תקציב נמוך (ביחס למועדוני העילית של אירופה) מעפילה לחצי גמר הצ'מפיונס ליג: רק בעונה הקודמת היתה שם בורוסיה דורטמונד, ב-2010/11 שאלקה, ב-2009/10 אולימפיק ליון, ב-2005/06 ויאריאל, ואפשר להמשיך עם הרשימה הזאת עוד ועוד.
ובכל זאת, כשמניחים את המספרים מול העיניים, הם תמיד מרשימים: ההכנסות של אתלטיקו אשתקד על-פי "דלויט", 120 מיליון אירו, שוות ערך לקצת פחות מרבע מאלו של ריאל מדריד; או טיפה יותר מרבע מאלו של באיירן מינכן; הן מהוות בקושי 40% מאלו של צ'לסי. אתלטיקו נאנקת תחת חובות שגבוהים יותר מהמחזור השנתי שלה, כשהדרך שלה לשרוד את המצוקה הפיננסית היא מכירת שחקנים בכל שנה.
אבל זה רק מדגיש עוד יותר את ההישג המדהים של דייגו סימאונה: הרי רק בקיץ האחרון הוא נאלץ להיפרד מרדאמל פלקאו, מהשחקנים הטובים בעולם אשתקד, לטובת מונאקו שהניחה על השולחן צ'ק של 60 מיליון אירו. הנזק המקצועי? שולי: באופן בלתי מתקבל על הדעת, הצליח סימאונה לגרום לחלוץ בינוני שמעולם לא כבש למעלה מ-10 שערי ליגה בעונה (דייגו קוסטה) להיכנס לנעליים של פלקאו. אתלטיקו שלו גם התגבשה העונה לכדי מועמדת לאליפות: היא מוליכה את הליגה הספרדית כשנותרו שישה מחזורים לתום העונה (בעונה הקודמת בשלב הזה היא היתה במרחק 16 נקודות מהפסגה).
לאור כל זאת - אם אתלטיקו תסיים את העונה הזאת עם תואר, לא משנה איזה תואר - ההכרעה סביב סוגיית "מי מאמן השנה באירופה" תהפוך לקלה במיוחד.
2. גווארדיולה. אפילו אם אתם עכברי כדורגל, אפילו אם אתם באופן ספציפי חולדות של כדורגל גרמני - סביר להניח שמעולם לא שמעתם על מישל וייסר, פייר-אמיל הוייברג ואיליי סלאחי. ביום שבת, מול אוגסבורג, שלושת הילדים האלו (גילאים 18-20) ערכו את הופעת הבכורה שלהם בקריירה בהרכב של באיירן. הם היו רק חלק קטן מההרכב המהפכני שהציב פפ גווארדיולה למשחק הבונדסליגה חסר החשיבות - שכלל שבעה שינויים בסך הכל לעומת ה-11 ששיחקו בשבוע שעבר באולד טראפורד מול מנצ'סטר יונייטד. התוצאה של זה: באיירן מוחלשת, שספגה הפסד 1-0.
בכך, נקטע הרצף החולני של המעצמה הבווארית: 53 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד. באיירן פספסה הזדמנות לשבור את השיא העולמי ששייך ל-ASEC מימוסאס מחוף השנהב (היתה בלתי מנוצחת 108 משחקי ליגה ברצף), השיא האירופי (סטיאווה בוקרשט הרומנית, 106 משחקים), ואפילו את השיא של הליגות "הבכירות" (מילאן של פאביו קאפלו, מודל 1993, שלא הפסידה 58 משחקים ברצף). אבל רגע, האם באמת מדובר על פספוס?
"לפפ לא באמת אכפת משבירת שיאים", אומר גבריאל מארקוטי, פרשן וסופר הכדורגל העולמי, ב-ESPN. "שיאים כאלו באים והולכים, אבל זכייה בליגת האלופות תיחקק בספרים לנצח". סדר עדיפויות נכון, עם דגש על הכנה אופטימלית לקראת הגומלין מול יונייטד, התבררו השבוע באליאנץ ארנה, עם נפנוף של המטרד האנגלי - כהחלטה הכי נכונה מבחינת המאמן הקטאלוני.
3. מוריניו. זה ממש לא ייזכר כשבוע הגדול ביותר בתולדותיו של ז'וזה מוריניו. ביום שני, קטעים שהתפרסמו מתוך ספר חדש אודות הקדנציה של הפורטוגלי בריאל מדריד, שהוציא לאור העיתונאי הספרדי דייגו טורס - שרטטו קווי מתאר של מאמן רדוף, פרנואיד מקצועי שאובססיבי להדלפות ולזליגת מידע מהארגון שלו, כאילו אנחנו לא ב-2014. חמור מכך, מהספר התברר ש"המיוחד" מאבד את כל ייחודו ברגע שהוא נכנס לחדר ההלבשה: שם, הרחק מאור הזרקורים, הוא מרשה לעצמו להשתמש בשפה גסה ואיומה כלפי השחקנים שלו, ובנאומי מוטיבציה מלאים בפאתוס לאומני/מלחמתי/צבאי שהקשר בינם לבין ספורט קלוש עד לא קיים.
אבל ביום שלישי מוריניו הוכיח, בפעם האלף, שמעבר לכל רעשי הרקע שנשמעים סביבו, מבקריו לא יכולים להתכחש למשהו בסיסי: האיש פשוט יודע איך לנצח משחקי כדורגל, וממשיך לנפק תוצאות איפה שמונח הכסף. בכל חמשת הקמפיינים האחרונים שלו בליגת האלופות, הוא הגיע לפחות לחצי גמר המפעל. מתוך 12 עונות בהן הדריך קבוצות בצ'מפיונס - תשע פעמים הסתיימו עם חצי גמר ומעלה. הוא ניצח ב-64 מתוך 118 משחקי ליגת האלופות שניהל במהלך חייו - שני מבחינת אחוזי הצלחה מבין המנג'רים הפעילים רק לגווארדיולה (שלו רק 60 משחקי צ'מפיונס ברפרטואר).
לעיתים קרובות מוריניו עושה את זה בשיניים, עם משחק מעופש וקשה לצפייה. או כמו שהגדיר השבוע שחקן העבר ופרשן ה"טיימס", טוני קסקרינו, את הקאמבק נגד פ.ס.ז': "מוריניו העניק שיעור באומנות הפרגמטיזם". אבל מדובר כאן על קבלן הישגים, לא מתמודדת לתחרות מלכת היופי.
איזה מורשת ישאיר לנו מוריניו? תלוי כמה ארוכה תהיה הקריירה שלו. בינתיים, ב-13 העונות המלאות שלו כמאמן ראשי, הוא נמצא בקצב זכייה של תואר אחד "חשוב" (אליפות מקומית, גביע מדינה מקומי, גביע אירופי) בכל שנה. לאלכס פרגוסון, הגדול מכולם, היה קצב של 0.74 תארים לשנה ב-39 עונות.
4. קרלו אנצ'לוטי. לא נרשם מעולם תקדים לדבר כזה: המאמן האיטלקי הודיע בפתיחת עונת 2013/14 שדייגו לופז הוא השוער הראשון שלו - אבל רק למשחקי הליגה. זה לא שאנצ'לוטי לא מחזיק מהקפטן והאגדה עוד בחייו - איקר "הקדוש" קסיאס - שקיבל את הכפפות למשחקי ליגת האלופות וגביע המלך; אנ'צלוטי פשוט מעריץ את היכולות של שניהם. "אני מסכים שהמדיניות הזאת יוצרת סיטואציה לא ממש רגילה, אבל זו גם לא תופעה רגילה שבאותו סגל משחקים שניים מהשוערים הטובים בעולם כיום", אמר בחודש שעבר אנצ'לוטי ל-ABC. "אני לא יכול להשאיר אחד מהם על הספסל למשך כל העונה".
רוב אנשי המקצוע והפרשנים ברחבי העולם היו בהלם מההחלטה הזאת. הרי הפרדיגמה המקובלת בענף הכדורגל גורסת ששוער זו עמדה בה הביטחון העצמי הוא עניין פטאלי. שוער שלא סומכים עליו לעמוד בשער בכל משחק, בהכרח יאבד את הביטחון.
אבל אנצ'לוטי כנראה הבין מראש משהו מהותי מאד בהקשר של קסיאס: לאלוף עולם ושוער-על מוכח אי אפשר באמת להוריד את הביטחון. אם כבר, כשאתה מספסל אותו, אתה יכול להחדיר בו רעב מחודש ורצון להציג ראיות עדכניות לעליונותו. וזה פשוט קורה: "איקר הקדוש הגיע לגרמניה כמו נמר", זעקה השבוע הכותרת ב"מארקה". ואכן, היה זה קסיאס שהציל את ריאל ממבוכה מול דורטמונד, עם ארבע הדיפות פשוט פנטסטיות של מצבים מעולים של הגרמנים.
מבחינה מספרית טהורה, קסיאס "המסופסל" אף עולה על דייגו לופז: ב-18 המשחקים שלו העונה (כולם בצ'מפיונס ובגביע) הוא ספג 0.44 גולים בלבד בממוצע לכל ערב. לופז? ספג 33 שערים ב-33 הופעות.