לא פעם ולא פעמיים אנחנו שומעים או מזהים את הבוז והלעג של "כלכלנים" או "מומחים לכלכלה" ביחס לכל מי שאינו חושב כמוהם, למי שאינו מבין לכאורה כלכלה ולא למד אותה. "פרשן" כלכלי בערוץ טלוויזיה מרכזי נוהג להפוך את הכלכלה ל"תורה", ל"מדע", למין כללי ברזל שמי שאינו נוהג לפיהם הוא מטומטם, שמוטב שלא ילעלע בלשונו פן יתבזה.
הסיסמאות כל כך יפות: צריך פחות מעורבות ממשלתית בכל עניין, צריך הרבה יותר תחרות, לא צריך ועדים ולא צריך עבודה מאורגנת, צריך רק שוק חופשי, חופשי, חופשי והכול כבר ייפתר מאליו על ידי ה"כוחות" שפועלים בו: המחירים יהיו יותר זולים, העובדים יקבלו יותר כסף, הצמיחה תהיה יפה וכולם יהיו מרוצים. ומי שלא יהיה מרוצה - הוא סתם קומוניסט, בולשביק או הדיוט שלא מבין דבר וחצי דבר בכלכלה מודרנית, קפיטליסטית.
חג החירות הוא זמן מצוין להשתחרר מהדעות של כל אותם פרשנים ומומחים שמבחינתם רוב הציבור הוא הדיוט מבחינה כלכלית - לא למד כלכלה, ולא ממש בקיא בתקציבים, בגירעונות, בתמ"ג, בגידול בהוצאה ושאר הג'יבריש הזה. הוא אולי לא מבין בכל זה, אבל הוא מבין מצוין דבר אחד: שהכלכלה שעליה מדברים המומחים בערוצי התקשורת, אותה כלכלה שלדבריהם עובדת בשבילו, שהצמיחה בה מחלחלת אליו, היא בעצם כלכלה שעובדת נגדו, ששוחקת את שכרו, שמייקרת את המוצרים שהוא צורך, שמאפשרת לקומץ די קטן להתעשר ללא גבולות, לא פעם על חשבונו.
כדי להבין איך הכלכלה עובדת נגדכם אנחנו ממליצים בכל לב על ספר שהשלמנו לקוראו בסוף השבוע, קצת באיחור, כיוון שהוא יצא כבר ב-2010. הספר, "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם", נכתב על ידי כלכלן קוריאני בשם הא-ג'ון צ'אנג, מומחה לכלכלת פיתוח מאוניברסיטת קיימברידג' ועמית במרכז לחקר הכלכלה והמדיניות בוושינגטון. ההמלצה מכוונת גם, ואפילו במיוחד, לאותם מומחים שיושבים באוצר, בבנק ישראל ובמשרד ראש הממשלה, לאלה שסיימו תארים מתקדמים בכלכלה, לכל אותם מדענים, רבני כלכלה משיחיים ששוטפים לנו את המוח עם השוק החופשי. הספר, שכתוב בשפה שווה לכל נפש, מפרט 23 מיתוסים כלכליים של הקפיטליזם ומסביר מה משווקים לנו, מה מספרים לנו וגם מה לא מגלים לנו.
אנחנו מזדהים לחלוטין עם רוח הספר, ובחלק מהמיתוסים המופרכים בו עסקנו גם בטור הזה בעבר באופן כזה או אחר. אבל הדבר החשוב הוא שבתום קריאת הספר הבנו עד כמה היינו מטומטמים - מטומטמים שקנינו את התעמולה ומטומטמים שהאמנו למומחים בלי סייג רק כי הם הציגו את עצמם כ"מומחים".
לכבוד החג, החלטנו להציג כאן 3 מיתוסים שהספר מדבר עליהם ולנסות להתאים אותם למציאות הישראלית. הא-ג'ון צאנג, אגב, מדגיש שהספר איננו מניפסט אנטי-קפיטליסטי וכותב כי מי שמותח ביקורת על אידיאולוגיית השוק החופשי אינו דומה למי שמתנגד לקפיטליזם. הוא מדגיש כי חרף בעיותיו ומגבלותיו, הקפיטליזם הוא עדיין השיטה הכלכלית הטובה ביותר שהמציאה האנושות. אבל בספר יש ביקורת על גרסה מסוימת של קפיטליזם, זו ששולטת בשוק החופשי בשלושת העשורים האחרונים. האידיאולוגיה הזו של השוק החופשי, כותב המחבר, אינה הדרך היחידה לממש את הקפיטליזם, ובוודאי לא הטובה ביותר, כפי שמלמד אותנו הניסיון.
והספר אכן מראה שיש דרכים שבהן הקפיטליזם צריך ויכול להשתפר. הערה שלנו: זה בדיוק הפח שבו נופלים כל ה"טיפשים". מי שמעז להעביר ביקורת על שיטת השוק החופשי מיד מקוטלג כמי שרוצה לחזור לימים של ברית המועצות. הטענה הזאת היא כמובן מטופשת ונועדה בעיקר להשתיק את כל אלה שנדפקים מהאידיאולוגיה הקיצונית של השוק החופשי, ואלה, למרבה הצער, הם רוב האזרחים.
המיתוס: צריך כלכלנים טובים כדי לנהל מדיניות כלכלית טובה
רוב הפקידים הכלכליים המצליחים ביותר לא היו כלכלנים, טוען המחבר, ומביא לדוגמה את הכלכלות במזרח אסיה. לאורך שנות ה"נס" שלהן נוהלה המדיניות הכלכלית של יפן וגם של קוריאה, גם אם במידה פחותה, על ידי עורכי דין. בטייוואן ובסין, המדיניות הכלכלית מנוהלת על ידי מהנדסים ומדענים. הוא כותב שהדבר ממחיש שהצלחה כלכלית איננה זקוקה לאנשים בעלי הכשרה מוצלחת בתחום הכלכלה - במיוחד לא כלכלת השוק החופשי. אדרבה, בשלושת העשורים האחרונים, השפעתה הגוברת של כלכלת השוק החופשי הביאה להישגים כלכליים דלים בכל רחבי העולם, כפי שצ'אנג מראה לכל אורך הספר - ירידה בצמיחה הכלכלית, עלייה בחוסר היציבות הכלכלית, גידול באי-שוויון, ולבסוף, המשבר הפיננסי של 2008, שהוא למעשה פרי יצירתם של... כלכלנים.
כדי לנהל מדיניות כלכלית, כותב צ'אנג - וזה מסר ברור למי שקרויים אצלנו "פקידי האוצר" - יש צורך באינטליגנציה כללית ולאו דווקא בידע של מומחה בכלכלה. "יכול להיות שהכלכלה הנלמדת באקדמיה מנותקת מדי מהמציאות ולא ניתנת ליישום. אם זהו המצב, הממשלה תוכל להשיג אנשים מוכשרים יותר בקבלת החלטות כלכליות אם תגייס לשורותיה את אלה שלמדו את המקצוע היוקרתי ביותר במדינה (הנדסה, משפטים וגם כלכלה) ולא את המקצוע שבאופן היפותטי הוא הרלוונטי ביותר לקבלת החלטות כלכליות".
צ'אנג מביא לדוגמה את אמריקה הלטינית, שרבות ממדינותיה נוהלו על ידי כלכלנים והם היו אפילו בעלי הכשרה גבוהה, אבל ההישגים הכלכליים שלהם היו נחותים בהרבה מאלה של מדינות מזרח אסיה, שכלכלותיהן נוהלו בעיקר על ידי לא כלכלנים. הוא מצטט את ג'ון קנת גולבריית, אחד הכלכלנים השנונים בהיסטוריה, שאמר ש"התיאוריה הכלכלית היא דבר מועיל מאוד - כמקור תעסוקה לכלכלנים". ואכן, כפי שנראה גם בישראל, הכלכלנים במקרים רבים טוחנים עד דק את התיאוריות שלמדו בפס הייצור של הפקולטות לכלכלה, אבל מתקשים לחבר אותן למציאות.
המציאות בישראל: רוב האנשים המאכלסים את מסדרונות האוצר ובנק ישראל הם בדרך כלל כלכלנים שגדלו על ברכיה של התיאוריות הקיצוניות של השוק החופשי, ובהם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לחבורה הזאת יש כוח עצום, וכפי שכתבנו לא פעם גם עיתון משלה, שבאמצעותו היא מפיצה את מסריה ושוטפת את מוחם של האזרחים. אם שר האוצר, למשל, לא מתיישר לפי האג'נדה שלהם, הם דואגים להפעיל את העיתונאים המאולפים שלהם כדי לחסל איתו חשבונות. הדיקטטורה הזאת מתחברת לדיקטטורה אחרת, משפטית-כלכלית, שחוסמת ומעכבת ומסרבלת כל התפתחות כלכלית. אחת התוצאות של המערכת המסורבלת הזאת היא לא התפתחות של הכלכלה אלא ההתפתחות מואצת של השחיתות.
אם נביט לאחור ונבחן כמה מהלכים שנעשו בשמה של האידיאולוגיה הקיצונית נוכל לראות היטב את כמות החרטוטים - כן, חרטוטים כלכליים - שבינם לבין המציאות אין דבר. זה התחיל בהתנגדות הממשלתית להעלאת שכר המינימום בשם הדאגה לבריאותו של הסקטור הציבורי, כי הרי עובדים שמרוויחים קצת יותר מדי עלולים לחסל עסקים; זה המשיך בוועדת בכר הכושלת, שבלוח השרטוטים התיאורטי שלה היה פיזור כוח (מהבנקים), יצירת תחרות, חיסול ניגודי עניינים והוזלת מחירים לצרכן.
בפועל, הכוח נדד מהבנקים לחברות הביטוח (וכרגע זה הרבה יותר גרוע, בגלל המפלצת שמזרימה קרוב ל-50 מיליארד שקל לשורה מצומצמת של גופים פנסיוניים), ניגודי העניינים נדדו יחד איתם ונעשו גרועים יותר, התחרות לא התקיימה, לפחות לא כפי שייחלו לה והמחירים לצרכן התייקרו (עד שהגיעה התערבות ממשלתית); כמו ועדת בכר, גם החרטוטים סביב ועדת הריכוזיות ייפלו לאותו פח. בסופו של דבר יימכרו פה מספר מועט של חברות כדי "לפזר" את הכוח, לייצר תחרות ולהוזיל מחירים (לכאורה, רק לכאורה).
בפועל, אותן חברות ייפלו לידיו של עוד טייקון עם מינוף כלשהו ועוד קרן זרה שתגיע לעשות סיבוב יפה, כאשר תחרות והוזלת מחירים מעניינים אותה כשלג דאשתקד. ראו מקרה סבן ואייפקס בבזק בתקופת ההוללות של חברות הסלולר; ראו אייפקס בתנובה והדחיפה של מחירי מוצרי החלב כלפי מעלה; ולצערנו ראו גם אייפקס בפסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל - האם ייתכן שבית השקעות שמנהל כספם של אחרים יהיה מטרה לקרן שכל מטרתה היא לעשות סיבוב וללכת?
בין ים החרטוטים הללו ישראל איבדה את הנשמה שלה ואת החיבורים האמיתיים שיכולים להוביל לשגשוגה של הכלכלה ולהרחבת היצע המשרות האיכותיות בה. אנחנו מתכוונים כמובן להתפתחות של בסיסי ייצור תעשייתיים גדולים, כי הרי המוחות, החדשנות ואפילו הכסף הגדול (שלנו, באמצעות המוסדיים, שמפוצצים בכסף ורק מחפשים תשואה) - כל החיבורים הללו נעשו. הנה דוגמה אחת שתמחיש זאת. בדוחות הכספיים האחרונים של מכון ויצמן, שנשלחו לבקשתנו, יש סעיף אחד שמשקף הכול: "תמלוגים". המספר שמופיע תחת הסעיף הזה הוא מיליארד שקל (!) בשנה אחת (!).
אלה, רבותיי, התמלוגים של המכון מפיתוח תרופות שנמכרות במיליארדי דולרים ברחבי העולם. לבד מהקופקסון יש עוד תרופות שממחישות את הפוטנציאל האדיר לו פקידי האוצר היו מתמקדים בשאלה איך לחבר את כל המרכיבים לטובת התעשייה הישראלית ולא לטובת התיאוריות שהם למדו באוניברסיטה העברית (לחיבור הזה, אגב, קוראים "התערבות ממשלתית", שהיא חלק מההמלצות המופיעות בספר, אלא שמבחינת הפקידים אלה מילים גסות וסדין אדום). אם לדנמרק יש שתי חברות תרופות כמו נובו-נורדיסק ולונדבק, אז כיצד קרה שרק טבע הצליחה להתרומם פה, עם כל החדשנות הרפואית האדירה שיש גם במכ ון ויצמן וגם, אגב, באוניברסיטה העברית.
המיתוס: כוחות השוק דורשים לשלם שכר ענק לכישרונות כי המאגר מוגבל
מובן שזו שטות, ומחבר הספר מסכם את השטות הזאת במשפט מנצח אחד: "המעמד הניהולי בארצות הברית צבר כוח כלכלי, פוליטי ואידיאולוגי גדול עד כדי כך שהצליח לתמרן לטובתו את הכוחות שקובעים את שכרו".
הוא ממחיש זאת במספרים: היחס בין התגמול למנכ"ל לבין התגמול הממוצע לעובד בארה"ב נע סביב 30 עד 40 בשנות ה-60-70 אבל טיפס עד 300-400 בעשור האחרון של המאה. ומה עם העובדים? השכר הממוצע לשעה של עובדים בארה"ב עלה מ-18.9 דולר ב-1973 לכ-21.3 דולר ב-2006 - עלייה של 0.4% בשנה. המשמעות היא קיפאון בשכר העובדים.
המחבר כותב בצדק שהעובדים נאלצים לשלם שוב ושוב את המחיר של הכישלונות הניהוליים באמצעות לחץ להורדת משכורות לשכבות החלשות, הגמשת התעסוקה וצמצומים תמידיים, כדי שהמנהלים יוכלו לחולל עוד ועוד רווחים עודפים שיחולקו לבעלי המניות וימנעו מהם להעלות טענות לגבי שכר הבכירים הגבוה. "כשצריך למקסם דיבידנדים כדי להשקיט את בעלי המניות, רמת ההשקעות יורדת למינימום, והדבר מחליש את יכולת הייצור של החברה לטווח ארוך. כל זה, בשילוב שכר מנהלים מופרז, מעמיד את החברות האמריקאיות והבריטיות בעמדת נחיתות בתחרות הבינלאומית, ובסופו של דבר עולה לעובדיהן במשרותיהם. כמו במשבר הפיננסי של 2008, משלמי המסים נאלצים לחלץ את החברות הכושלות מהבוץ, ואילו המנהלים שיצרו את הכישלון יוצאים כמעט ללא עונש".
המציאות בישראל: ממש כמו בארה"ב. שכר המנהלים התפוצץ, ואנחנו מקבלים כמעט בטבעיות שכר של 10 מיליון שקל בשנה לבנקאי, ובמקביל, בשלווה ובשוויון נפש קיפאון בשכר הריאלי של העובדים, משרות לא איכותיות, ניידות גבוהה וחוסר ביטחון תעסוקתי לרוב השכירים. מצורפת טבלת התפתחות השכר החציוני בישראל בעשור האחרון: עד 5,831 שקל - זה השכר שמרוויחים חצי מהשכירים. זו בדיוק התוצאה של אידיאולוגיית השוק החופשי הקיצוני.
נסיים את החלק הזה בציטוט נוסף מהספר, שמתחבר לעניין התעשייה הישראלית: "הידיעה שאיננו חיים בכלכלת ידע פוסט-תעשייתי תגרום לכם להטיל ספק בהיגיון הטמון במעשיהן של חלק מממשלות העולם, אשר העלימו עין משקיעת התעשייה במדינותיהן, ובאופן מרומז אפילו קיבלו אותה בברכה (הכוונה היא בעיקר למשקל הגדל של תעשיית האוויר בכלכלות - תעשיית הפיננסים - א"צ). ברגע שתבינו שכלכלת ה'חלחול כלפי מטה' (אותה כלכלה שהטיף לה במיוחד נתניהו והתנפצה לרסיסים - א"צ) אינה עובדת, תוכלו לראות שהפחתות מסים מופרזות לעשירים הן בדיוק מה שהן - חלוקה מחודשת של ההכנסות כלפי מעלה, ולא דרך להעשיר את כולנו, כפי שסיפרו לנו".
המיתוס: בעלי מניות הם בעלי חברות ולפיכך חברות צריכות להתנהל לפי האינטרסים שלהם
המיתוס הזה מבטא שני מיתוסים-מושגים שהשתרשו כל כך, עד שאיש כמעט אינו מעז לפקפק בהם. האחד הוא עקרון החברה בע"מ, עם אחריות מוגבלת לכישלונות, והשני הוא העיקרון הקדוש של "מקסום הערך של בעלי המניות". צ'אנג כותב שעקרון החברה בע"מ הוא שאפשר את הקפיטליזם במתכונתו המודרנית. כיום צורת ההתארגנות העסקית הזאת נחשבת מובנת מאליה, אך לא תמיד זה היה כך. הוא מביא לדוגמה את "חברת ההון המשותף" במאה ה-16, שבה אנשי עסקים סיכנו הכול כשהקימו עסק. אם נכשלו, הם איבדו הכול, כולל הרכוש האישי, כדי להחזיר חובות, והחירות (היה אפשר לשלוח אותם לכלא של חייבים).
עקרון "מקסום הערך לבעלי המניות" התפתח בשנות ה-80 ולכאורה היו בו רק מנצחים. מנהלים ש"מתאמצים" להעלות את ערכן של החברות מקבלים תמורת זה חבילות שכר משוגעות, וכל עוד המניות עולות והדיבידנדים זורמים, כולם מרוצים. כמובן, זה לא בדיוק כך במציאות: "הברית הלא קדושה בין המנהלים המקצועיים לבעלי המניות", נכתב בספר "מומנה כולה מחליבתם של בעלי העניין האחרים בחברה. משרות קוצצו באכזריות, עובדים רבים פוטרו והועסקו מחדש ככוח עבודה לא מאוגד בשכר נמוך יותר ובתנאים טובים פחות, והגידול במשכורות דוכא, בדרך כלל באמצעות העברת עובדים או מיקור חוץ למדינות בעלות שכר נמוך כמו סין והודו - או איום לעשות כן. הספקים ועובדיהם 'נחלבו' אף הם באמצעות קיצוצים ממושכים במחירי הרכש, ובה בעת אולצה הממשלה להפחית את שיעור מס החברות או לספק עוד סובסידיות, באמצעות איום שהפירמות יעתיקו פעילות למדינות שבהן מסי החברות נמוכים יותר... כתוצאה מכך אי-השוויון בהכנסות גדל פלאים וכחלק מפריחה תאגידית אינסופית הצליח הרוב המכריע של תושבי ארה"ב ובריטניה לקחת חלק בשגשוג כביכול רק באמצעות הלוואות בשיעור ריבית חסרי תקדים".
המציאות בישראל: זהה לחלוטין. מנגנון החברה בע"מ אפשר פה פשיטות רגל מהדהדות, חיסול של מיליארדי שקלים, עם ערבות מאוד מוגבלת של בעלי השליטה. רובם צברו או סילקו מספיק נכסים הצדה כדי להמשיך בחיים הטובים שלהם ואפילו עתידים לחזור לעוד סיבוב בעולם העסקי. מי שאומר שאין הזדמנות שנייה לתקן רושם ראשוני לא מכיר את עולם העסקים. ועוד איך יש הזדמנות שנייה, ושלישית ורביעית.
לשמחתנו, ההנחה שחברות צריכות לעבוד רק בשביל מקסום הערך של בעלי המניות שלהם הולכת ונסדקת, ולו במעט. יש הבנה כלשהי שצריך לאזן בין האינטרסים של העובדים, של הלקוחות ושל בעלי המניות באופן הרבה יותר טוב ולא חד-ממדי כל כך. הנה, צצות להן צורות התאגדויות כמו B Corporation (קרי, Benefit Corporation) שמטרתן לא רק לרדוף אחר רווחים בכל מחיר אלא גם לדאוג לחברה ולסביבה. כן ירבו.
