"רק בישראל יכולים בני דמותם של יולי אדלשטיין ונתן שרנסקי להגיע למעלת כהונותיהם. רק בישראל יכול מהגר רוסי צעיר להפוך בתוך 20 שנה לשר החוץ. יום יבוא ויהיו לישראל שר ביטחון דובר רוסית, נשיא דובר רוסית, ועוד מעט קט אולי יהיה לה ראש ממשלה דובר רוסית". הוא התכוון כמובן לדני דנון. זה מה שאביגדור ליברמן אמר לקהל יהודי-רוסי-אמריקאי בברוקלין, בשבוע שעבר ("הארץ", 7 באפריל).
טוב, לא בטוח ש"רק בישראל". בחודש שעבר התמנה עולה חדש מברצלונה לראש ממשלת צרפת; ובארצות-הברית, נער יהודי שמשפחתו נמלטה מגרמניה הנאצית נעשה 30 שנה אחר-כך יועץ הנשיא לביטחון לאומי; מהגר ארמני-אמריקאי צעיר נעשה שר החוץ הראשון של ארמניה העצמאית, ב-1991; ב-2006 נבחר מהגר שוודי ממוצא אסטוני לנשיא אסטוניה, רק 15 שנה לאחר שחזר לארץ אבותיו ואמותיו.
טפיחת השכם העצמית של מר ליברמן בברייטון ביץ', ברוקלין, הייתה תזכורת לזיכרונו ההיסטורי הקצר של הימין הישראלי. דוברי המחנה הלאומי סוחטים כל טיפת היסטוריה, חלקית או בדויה, מן הארכיאולוגיה של ימי המקרא, כדי להוכיח את עתיקות העם בארצו. אבל הם אינם מצליחים לזכור את ההיסטוריה הציונית.
האמת היא שגם המחנה המתון אינו משתדל באופן מיוחד. כך הוחמצה לפני 10 שנים באופן טרגי לחלוטין ההזדמנות לציין ברוב עם ובאין-ספור חגיגות את השנה המאה לעלייה השנייה.
כמו ברטונוב וחנה רובינא
אני, הקטון, נכדם של פליטים יהודים מן הקיסרות הרוסית. הם באו מלב אוקראינה, ונמלטו ב-1919 מפחד פורעים. אבי נולד בדרך מנוסתם. אף כי אבא לא דיבר רוסית, משום מה התגלגלה תמיד רי"ש לשונית מפיו. סבתא, כאשר נפרדה והלכה מן העולם, חדלה לדבר עברית (מקץ 57 שנה בארץ ישראל), וחזרה אל הרוסית של נעוריה.
כשהוריי גדלו בפלסטינה-ארץ ישראל, הגייה רוסית כבדה בעברית, בייחוד בתיאטרון, נחשבה למקבילה המקומית של King's English. כאשר אתה תגדל, אתה תדבר כמו יהושע ברטונוב; וכאשר את תגדלי, את תישמעי כמו חנה רובינא.
היישוב העברי בארץ נולד בצלמם של עולי רוסיה. משכילי העלייה השנייה היו מדברים רוסית זה עם זה. אתם זוכרים מה אמר טרומפלדור ברוסית בשניות האחרונות של חייו. ז'בוטינסקי התחיל את הקריירה שלו כמסאי וכמשורר יוצא מן הכלל בלשון הרוסית. הוא היה פוליגלוט אמתי, בעל שליטה נדירה בכל הלשונות שדיבר וכתב. אבל ספק אם איזושהי מלשונותיו השתוותה לרוסית.
רוסית שוטפת, באמצע הלילה
הנה מעשה בבן-דודו של סבי, שאחדים חשבו לאחיו התאום. לילה אחד, כאשר היה כמעט בן 75, העירו אותו, והוציאו אותו בפיג'מה מן המיטה, כדי שידבר עם אורח לא-קרוא. "קאק סלוצ'ילאס, דמיטרי סירגייביץ'", שאל הבן דוד בפיג'מה, ומחה את קורי השינה מעיניו.
הרוסית שלו הייתה ללא דופי. מה הפלא, הוא גדל ברוסיה, ועלה ממנה ב-1914. 30 שנה אחר-כך הוא ניהל את מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, 40 שנה אחר-כך הוא היה שר האוצר, 50 שנה - ראש הממשלה. לוי שקולניק-אשכול הוא הסיבה לכך שמשפחת אבי הגיעה לארץ ישראל. סבא דווקא חשב על ארגנטינה, שאליה היגרו אז הרבה פליטים יהודים מאוקראינה.
דמיטרי צ'ובאחין הוציא את אשכול מן המיטה, כדי להתלונן שישראל עומדת לתקוף את סוריה. איש מהם לא היה זקוק למתורגמן. "בוא ניכנס למכונית, וניסע מיד צפונה", הציע ראש הממשלה לשגריר ברית-המועצות. אבל לצ'ובאחין לא היה מנדט לחפש את האמת. הספירה לאחור התחילה, ו-3 שבועות אחר-כך פרצה מלחמת ששת הימים.
מי לא דיברו אז רוסית? ארבעת ראשי הממשלה הראשונים דיברו, ושני שרי החוץ הראשונים, ושלושת הנשיאים הראשונים, ושני שרי האוצר הראשונים (הראשון, אליעזר קפלן, היה בוגר בית הספר הטכני הגבוה במוסקבה), וחמשת שרי החינוך הראשונים. את ישיבות הקבינט הראשון של בן-גוריון היה אפשר לנהל ברוסית (עם תרגום סימולטני בשביל שני ייקים ומרוקאי אחד). ולפני שאנחנו מתפעלים מיולי אדלשטיין, מותר להיזכר בקודמיו דוברי הרוסית, יוסף שפרינצק (נולד במוסקבה), נחום ניר (ורשה, בקיסרות הרוסית) וקדיש לוז (בוברויסק). ועם כל הכבוד לשר החוץ דובר הרוסית, גם הראשון (משה שרת) וגם השנייה (גולדה מאיר) דיברו לא רע רוסית.
רוסיה זורמת בדמנו
כל זה אינו מיועד סתם להקנטה (אם כי גם להקנטה). זו תזכורת על מחיקת חצי מאה ציונית מן הזיכרון הלאומי. כביכול, מדינת ישראל חזרה ונולדה בסוף שנות ה-70, ואת תולדותיה ואת הישגיה ואת פריצות הדרך שלה ואת חלוציה צריך למנות רק משם.
קשה להחליט אם כל זה נעשה בכוונת מכוון, או שצאצאי המייסדים פשוט ויתרו. אפשר להבין את ההשלמה. אלה המתלוננים (בצדק) על מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל מנהלים מסע דה-לגיטימציה נגד ההיסטוריה הציונית. "שמאל" הופך ל"סמול" (כמה שנון ומעמיק), ואפילו אנשים שיש בהם ממש מצטרפים אופורטוניסטית אל מקהלה אנטי-אשכנזית מעוררת סלידה.
בעולם סהרורי כזה, שבו העבר עצמו מועמד להצבעה, וחוזר ומומצא לצרכים פוליטיים, מה סביר יותר בשביל שר החוץ לטעון לזכות ראשונים.
אדוני שר החוץ, רוסיה זורמת בדמה של ישראל, וחקוקה בצופן הגנטי של הפוליטיקה שלה, הרבה-הרבה לפני שהעפלת מקישינייב/קישינאו, שבה נולד אבי ב-1920. התואיל בטובך להכיר בקיומם של קודמיך מטעמים של נימוס ושל הגינות, ואולי אפילו לתועלת האמת?
אגב, העברית הקולחת של מר ליברמן מעוררת אצלי יותר הערכה מן הרוסית שלו. יום אחד, מי יודע, אולי נתמלא התרגשות אם בישראל יהיה ראש ממשלה שיישמע טוב בעברית, לא (רק) ברוסית, או באנגלית.