אנשים עם עודף רגישות מזן הפוליטיקלי קורקט, מוטב אולי שידפדפו לכתבה הבאה. הם לא חייבים, אבל אני הזהרתי: הפסקאות הבאות עלולות ללחוץ להם על כפתור לא טוב. כי כשקבוצת מיעוט מנסה להסביר לעולם מדוע היא מצליחה יותר מאחרים, יש סיכוי לא קטן שזה יריח כמו נרקיסיזם אתנוצנטרי. זו אולי הסיבה לכך שכ-750 יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר, שהתכנסו לסוף שבוע עיוני במסגרת סמינר "לימוד" בניו ג'רזי, העדיפו לדבר על זה בינם לבין עצמם. בלי קהל ממיעוטים מתחרים. כמעט.
את עיקר תשומת הלב בכנס לימוד תפס הפאנל שנשא את הכותרת "גאוני היי-טק: האם סוד ההצלחה של היהודים כתוב ברוסית?". על הפרק, חם מהתנור, עוד יהודי, הפעם ממוצא אוקראיני - שבחוף המזרחי של ארצות הברית זה כנראה אותו דבר - ששיחק אותה בעולם ההיי-טק. אחרי סרגיי ברין, מאדוני גוגל, ומקס לבצ'ין, החתום על פייפאל, עכשיו מעלים פה על נס את יאן קום, המהגר חסר הכול שברא את וואטסאפ, ומכר אותה לפייסבוק ב-19 מיליארד דולרים. אז תגידו: מי אמר שבין שלוש נקודות עובר קו ישר אחד? ומארגני הכנס יענו: אנחנו.
"היהודים הרוסים תמיד השקיעו בהשכלה, ומרגע שעברנו לישראל ולארצות הברית, איפה שיש מקום ליוזמה חופשית, סוף-סוף הייתה לנו הזדמנות לתת לזה לפרוץ החוצה", אומר רומן קוגן, מנכ"ל סמינר לימוד FSU (ברית המועצות לשעבר), "ועכשיו זה בא לידי ביטוי בעולם הטכנולוגיה. אלה לא אנשים שהגיעו עם כסף. לאף אחד מהם לא חיכתה בצד קרן נאמנות או ירושה. אנחנו דור ראשון של מהגרים שמצליח לייצר לעצמו מורשת".
"דרייב יוצא דופן"
כבר עשרים שנים עברו מאז גל ההגירה הגדול מברית המועצות לשעבר, וזה נראה כמו זמן טוב לסיכום ביניים. המספרים מדברים על כ-750 אלף יהודים ממוצא רוסי שהיגרו לארצות הברית, כמחציתם מתגוררים באזור ניו יורק וניו ג'רזי. יגאל קוטלר, דוקטורנט בסמינר התיאולוגי היהודי (JTS), החוקר את הקהילה היהודית רוסית בניו יורק, מצטט את פרופ' לריסה רמניק מאוניברסיטת בר-אילן, חוקרת בתחום, שלדבריה ההישגים של יהדות רוסיה בארצות הברית גבוהים יותר מהישגיהם של מי שהיגרו לישראל. "היה להם חשוב להיות חלק ממעמד הביניים כמה שיותר מהר", אומר קוטלר, "ובגלל הדרייב יוצא הדופן שלהם הם הצליחו לעשות זאת בתוך זמן קצר".
זה די ברור שהנרטיב הקולקטיבי של יהודי רוסיה הוא סיפור של הגירה מוצלחת, ומקור לגאווה קבוצתית, גם אם בדרך היו כמה מהמורות. ומתברר שתסביך העליונות הזה (היפוכו של תסביך הנחיתות המוכר יותר) הוא בדיוק המקום הנכון להתחיל בו, כך לפחות על-פי ספר שיצא לאחרונה בהוצאת פינגווין, ומנסה להסביר מדוע תת-קבוצות מסוימות מצליחות באופן ניכר יותר מאחרות.
הספר "החבילה המשולשת: כיצד שלוש תכונות לא צפויות מסבירות את עלייתן ונפילתן של קבוצות מיעוטים באמריקה", נולד בביתם של זוג משפטנים מאוניברסיטת ייל: פרופ' ג'ד רובנפלד, ואשתו פרופ' איימי צ'ואה, הידועה גם בכינויה "אימא נמרה", בעקבות ספרה הקודם, שבו תיארה את שיטתה הסינית הקשוחה לגידול ילדים הישגיים (הרבה כינור, מעט חברים).
הפעם, בהרכב זוגי עם רובנפלד (יהודי מן הסתם), הם מנסים לשים את הדברים בתוך הקשר רחב יותר. כן, יש קבוצות שנוטות להתבלט בהישגים שלהן על-פני אחרות, הם טוענים, ומצטטים נתונים לדוגמה: השכר הממוצע של אמריקאים ממוצא הודי הוא כמעט פי שניים מהשכר הממוצע במשק. גם אמריקאים ממוצא סיני, לבנוני ואירני נהנים ממקום טוב בטבלת השכר. המורמונים, כך מתברר, תופסים עוד ועוד עמדות מפתח במשק. וכל זה עוד לפני שספרו את פרסי הנובל שנחתו בחיקם של היהודים.
משביססו את טענתם, המשיכו רובנפלד וצ'ואה למדרגה הבאה, שבה ניסו להבין מה משותף לקבוצות האלה. המסקנה שאליה הגיעו קבעה שמיעוטים משגשגים חולקים שלושה מאפיינים משותפים. הראשון - הם משוכנעים שהם נעלים ומיוחדים מאחרים. השני - וההפוך לכאורה, הם מונעים מתחושת חוסר ביטחון וחשש שלא עשו מספיק. ולבסוף, הם מיומנים יותר מאחרים בדחיית סיפוקים, בהבנה שלעתים עובר זמן רב עד שמאמץ מפיק פרי.
"ההורים ספגו בשביל הילדים"
הוויכוח על הספר ועל טענותיו יכול להימשך בעיתונות המקומית עוד זמן רב. זה לא מאוד משנה לנוכחים בכנס לימוד. הם לא צריכים את רובנפלד ואת צ'ואה בשביל לדעת את זה. את החבילה המשולשת הם קיבלו ישר לווריד בבית של ההורים. כיחידים וכקבוצה. הם עונדים את הצלחתם של ברין, לבצ'ין וקום כמדליה על חזה משותף, ומייחסים אותה בגאווה לדנ"א התרבותי שהביאו איתם מאימא רוסיה. להלן תסביך העליונות.
לצדו הם מפמפמים שאפתנות שלא נחה לרגע, פוסטר אנושי בשירות "יגעת ומצאת". ולבסוף, כדי לאשש את התכונה השלישית, הם אינם שוכחים לטפוח על שכמו של דור ההורים, שההגירה אילצה אותם לא פעם לרדת בסולם המקצועי. "והם ספגו את זה בשביל הילדים", אומר קוטלר. "המוטיבציה הייתה, אנחנו נסבול אבל הילדים יצליחו".
"השורש של ההצלחה הוא במשפחות של האנשים בברית המועצות, עוד לפני ההגירה", קובע קוטלר, בעצמו יוצא אודסה שבאוקראינה. "היהודים בברית המועצות היו אליטה. לא אליטה כלכלית או פוליטית, אבל אליטה אינטלקטואלית. מאז מלחמת העולם השנייה הם היו המיעוט עם הכי הרבה תארים אקדמיים".
- יש לך הסבר לזה?
"זה קשור מצד אחד לתחושת מצוינות, ומצד שני לאנטישמיות".
אלי איטין מאשר. "אמנם לא חוויתי זאת באופן אישי, אבל ספגתי את זה מההורים שלי", הוא מעיד. איטין, המחזיק בתואר הבלתי צפוי "מטיף לחדשנות" בחברת אמדוקס, נולד בלנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) ב-1970, ובגיל 4 עלה עם הוריו לישראל, למרכז קליטה באופקים, משם לחיפה ובהמשך לאוסטרליה.
השנים שעברו לא מסמסו את הלוקאל-פטריוט שבו. "כדי לגור בלנינגרד, היית צריך או להיוולד שם, או להתחתן עם בן המקום, או להתקבל לאחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה בעיר", פותח איטין. "אלא שבאוניברסיטאות הייתה אפליה. כדי להתגבר על המחסומים שיצרה האנטישמיות, היהודים היו צריכים להשקיע פי כמה. יהודי שרצה להתקבל לאוניברסיטה היה צריך ציונים הרבה יותר גבוהים מהאחרים. השאיפה להתקדם בסולם המקצועי לא הייתה רק עניין של תחרות, אלא הישרדות. כי כשאתה המומחה הכי גדול, הרבה יותר קשה להפלות אותך. כשהחבר'ה הצעירים הגיעו לישראל או לארצות הברית בשנות ה-70 או ה-90, גם אם הם עצמם לא חוו את זה באופן ישיר, הם ינקו את זה עם חלב האם - שאם רוצים להצליח, חייבים להצטיין".
"הרצון להצליח כלכלית"
השאלה שעדיין לא נפתרה היא מה יקרה ליהודים הרוסים כשהד החרב המתנופפת מעל צווארם ילך וייחלש? איך ניתן יהיה לשמר את האנרגיה החיונית שנובעת מרדיפה, כשהקלגסים כבר לא בשכונה? או במילים אחרות: מאיפה ישאבו הילדים של סרגיי ברין את הדרייב, אם אבא שלהם כבר ריפד להם את כל האתגרים שבדרך?
ויקטוריה קרנס, שהיגרה עם הוריה ממוסקבה ללוס אנג'לס ב-2001 ושמנהלת כיום, בגיל 29, את תחום השירותים המקוונים בוורנר ברדרס, מאמינה שחדוות ההצלחה של יהודים יוצאי רוסיה יונקת כיום את השאפתנות שלה ממקום אחר. "היום גם במוסקבה האנטישמיות היא לא מה שהייתה פעם, ולכן קשה לראות בה הסבר לשאפתנות של היהודים", היא פותחת. "ההסבר שאני מוצאת הוא הרצון להצליח כלכלית. ההורים שלי היו מונעים להצלחה כיהודים. אצלי הרצון להצליח כבר לא קשור לזה. לי יש דרייב להצלחה כי חינכו אותי שלהצליח זה חשוב; חשוב לצייר, לנגן בפסנתר, ללכת לתיאטרון. לצמוח. ובשביל לקבל חינוך טוב, צריך אמצעים".
כשאני שואלת מי נושף בעורפה, היא מסגירה מיד: ההורים. "הדרך הטובה ביותר ללמד ילדים לעבוד קשה, זה שההורים יעבדו קשה". קרנס נעצרת רגע לחשוב, ואז מתקנת: "הדבר המרכזי שעוזר לי להצליח, יותר מחינוך ויותר מעבודה קשה, זו יכולת ההסתגלות. או אם לדייק, להיות עצמך ובאותו זמן גם להסתגל. הסתגלות היא לא אסימילציה, כי באסימילציה את צריכה לוותר על משהו. בהסתגלות האתגר הוא לצמוח מבלי לוותר על האותנטיות. בכל תקופה יש משהו אחר שמסייע להצליח. בברית המועצות של אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי לשרוד היה צריך להצטיין במקצוע מסוים. בעולם החדש מה שעושה את זה זו ההסתגלות".
כשקרנס מדברת על שמירה על אותנטיות, היא למעשה מתייחסת לטריק שבו מיעוטים משמרים את הייחודיות שלהם, מה שמאפשר להם לטפח את אותו תסביך גדלות, אף שהם כבר השתלבו בחברה. כנס לימוד FSU הוא אחד האמצעים לזה. איטין קורה לזה פשוט רשת תמיכה. "אני זוכר את אבא שלי נרתם לעזור לכל יהודי רוסי שהגיע לאוסטרליה. מסייע להם בכתיבת הרזומה באנגלית בהתנדבות".
קרנס: "אני הקמתי בלוס אנג'לס ארגון של יהודים רוסים. בשלוש שנים צמחנו מקבוצת פייסבוק של שבעה אנשים לאלף איש. כן, מערכת תמיכה זה חשוב, אבל זה לא נגמר בלעזור למישהו לכתוב רזומה. המשמעות האמיתית של זה היא בבנייה של ביטחון עצמי, בתחושה הקבוצתית שכן, אנחנו יכולים לעשות את זה".
איטין: "נכון. אני זוכר את אבא שלי אומר לאנשים, אל תתנצלו על האנגלית שלכם. אתה מסוגל לעשות הכול - ככה גם גידלו אותי".
"ללמוד משהו פרקטי"
השגשוג בשדה הטכנולוגי אינו מקרי לדעתם. כי עם כל הכבוד למדעי הרוח, לא על זה דיברו יהודי רוסיה כשהטיפו להצטיינות. ההורים של איטין הם דוגמה קלאסית לעניין. אחרי שהשתלטו על העברית, הם מצאו עבודה במקצוע שלהם, מהנדסים, עברו לחיפה, "והפכו למעמד ביניים טיפוסי".
ב-1981 הם היגרו לאוסטרליה, שם איטין רכש השכלה משפטית, וב-2001 חזר לישראל. "כבן למשפחת מהגרים, כל הזמן אומרים לך מה כדאי לך לעשות", ממשיך איטין. "אבא שלי תמיד אמר, 'אני רציתי להיות עיתונאי ואימא שלך רצתה להיות ציירת', ושניהם מהנדסים. הציפייה היא ללמוד משהו פרקטי, שייתן לי כישור מובילי, אם חס וחלילה שוב נצטרך לעקור".
- כישורים מוביליים?
"כמו מתמטיקה, רפואה, מדעים, והיום בעיקר מדעי המחשב. אלה כישורים שמתרגמים בקלות. אני הכבשה השחורה במשפחה, כי למדתי משפטים, שזה ממש לא מובילי".
קוטלר: "כל תחום מדעי הרוח או האמנות היה קשור בתקופה הסובייטית לפוליטיקה. כך גם עיתונות ודיפלומטיה. מתמטיקה, מחשבים ורפואה הם מקצועות ניטרליים יותר".
איטין: "נטולי אידיאולוגיה".
קרנס טוענת שהחדשנות היא בדמם של יהודי רוסיה. קוטלר מסכים: "רק שבברית המועצות, החדשנות תועלה לכיוון הצבא או המדינה". קוטלר מנפנף בגנריץ' אלטשולר, האיש האחראי על השיטה לפתרון בעיות המכונה TRIZ, מהדמויות הבולטות בברית המועצות. קרנס מופתעת. "הוא היה יהודי?", היא מזדקפת בכיסא. קוטלר מהנהן: "אלטשולר הוא סמל לכך שבברית המועצות דווקא הייתה חדשנות, אלא שהיא לא הייתה מבוססת קפיטליזם".
"המסורת של הלימודים, החינוך והפרעות יצרה מבחינה אבולוציונית את היהודי המזרח אירופי, שנאלץ לשרוד", מסכם איטין. "מי שלא עמד בזה - נעלם".