הבטן של כל צופה טלוויזיה מבוגר מתכווצת בזמן שהוא צופה ברייקה בת ה-5 מחזיקה בסכין החד וחותכת רצועות מגושמות מגליל הסושי שהכינה. אצבעותיה הקטנות של הילדה היפנית המתגוררת באמסטרדם קרובות מאוד ללהב, אך בסרטון הקצר בו היא מככבת אין אף הורה אחראי או אזהרה מפני מה שאסור או מותר לילד רך לעשות במטבח. הקטע בן 2.5 הדקות, משקף טוב מכל את תפיסת העולם בכל הנוגע לשידורי ילדים של רשת השידור הציבורית ההולנדית KRO - "ילדים במרכז".
"אנחנו מקדישים את עצמנו לחלוטין לילדים - לא להורים", אומר יאן-ווילם בולט, המנהל היצירתי של תוכניות הילדים והנוער של KRO. במהלך 16 השנים בהן הוא משמש בתפקיד, הוא היה שותף ליצירה של למעלה מ-125 תוכניות וסרטים לילדים, וזכה בעשרות פרסים בינלאומיים נחשבים.
"היום הרבה מהטלוויזיה לילדי היסודי מתחנפת להורים. אצלנו אנחנו מבקשים מההורים להביט על התכנים ולנסות להבין איך הילד מבין את זה", אומר מי שהתארח באחרונה במכללת ספיר והעביר יחד עם ד"ר יובל גוז'נסקי סדנא שעסקה בתכני איכות לילדים בטלוויזיה.
לדבריו, ילדים שצפו במהלך השנים בסדרת הסרטונים בכיכובה של רייקה הקטנה, שצולמה כבר למעלה מעשור, ישבו פעורי פה מול המסך וניהלו דיון ער על מעשיה. "כשזה מצולם נכון, ילדים מוצאים בזה עניין. בראש ובראשונה הילדים מיוצגים על המסך, בדיוק כמו שהם. וזה לא העניין בתכני הילדים במדינה שלי ובמדינות רבות אחרות. חיפשנו סיפורים שהילד מניע את הסיפור. כשהילדים רואים איך רייקה לוקחת סכין וחותכת סלמון, הם לומדים להכין סושי, הם לומדים איך הילדה מרגישה, והם מרותקים ומרגישים ביטחון".
- אבל אנחנו מחנכים ילדים מגיל קטן שאסור לגעת בסכין.
"בדרך-כלל אנחנו כמבוגרים כל-כך מפחדים מכל דבר שקורה לילדים, וכאן אנחנו אמיצים להראות לילדים מציאות לא מתווכת. מבוגרים מיד מביטים על הסכנה, הילדים לא רואים את הסכנה, הם רואים את האמנות ואת ההשראה לעשות צעדים בחיים.
"בעולמנו המקום שנותר לילדים הולך וקטן - גם פחות מקום פיזי בערים וגם מנטלית. הילדים שלנו מפחדים יותר ויותר. אנחנו, כמפיקי טלוויזיה, לא יכולים לפעול מפחד וחייבים לאפשר להם חופש מחשבתי".
- ילדים היום חיים בפחד?
"יש על ילדים הרבה לחץ. אני רוצה שילדים יהיו מעורבים, וככל שהם צעירים יותר הם עוד יכולים ללמוד - ולשנות את חייהם מכאן והלאה. עכשיו באים אליי ילדים בני 15 שראו את רייקה כשהיו בני 5, והם זוכרים באופן עמוק את הדוקומנטרי הזה.
"טלוויזיה לא צריכה להיות רק הגיונית, או רק לבדר - אפשר למצוא את האמצע - לעורר סערה במוחו של ילד שתעורר את היצירתיות שלו, וכך תעוצב האישיות שלו. בתכנים שערוצי הטלוויזיה מעניקים לילדים, הם מנסים לצור מודלים של מבוגרים - וזה דבר שאסור לעשות. על הילדים למצוא את הזויות שלהם במציאות ולפתח משם אישיות אינדיבידואלית".
- הרבה מתוכני הילדים היום מעוצבים כך שיפנו גם להורים במקביל וידברו בכמה רבדים. האם אנחנו פוגעים בילדים באופן זה?
"אפשר לעשות את זה מצוין, אבל אם אתה מציף רגשות כדי למשוך את ההורה, אתה עשוי לפגוע בילד. אני מבין שכדי להביא את הילד לקולנוע, אתה חייב את ההורה. אבל צריך לחשוב איך זה הכי טוב לילד - וגם להורה ולא ההפך. הילד ועולמו צריכים להיות מרכז הסיפור, ולא להמציא סיפור ולהגיד - איך אני משלב בתוכו ילד".
"אין מספיק ילדים על המסך"
"הערוצים הפרטיים מנסים מאוד לעורר איכות, ולא רק להשיג כסף", אומר בולט, ועדיין יש בלבו ביקורת רבה כלפיהם. לדבריו, "הערוצים הפרטיים שמחזיקים בלב הציבורי, ישרדו הכי הרבה. אבל יש היום יותר מדי ערוצים שבוחרים בדרך הקלה - יוצרים מותג ולא מגוון ז'אנרים.
"כשאנחנו רואים סדרות של דיסני כמו 'האנה מונטנה' או אחרות מהסוג הזה, זה נקבע על-ידי צוות גדול של מפתחים, ולא היצירתיות מוליכה את זה, אלא החזר ההשקעה. זה לא בהכרח רע, אבל יש בזה סכנה. אני ממליץ להתמקד במה שהילד רוצה ולא במה שההורים צריכים".
מנהלת מסלול הטלוויזיה במכללת ספיר, ענת סלע-ענבר, חריפה ממנו. "תעשיית הטלוויזיה לילדים בישראל פורחת, אך בעקבות שיקולי הפקה אנו כמעט ולא רואים מספיק ילדים על המסך עצמו, הנוכחים היחידים הם מבוגרים צעירים 'קולים'. היצירה הטלוויזיונית של בולט שמה את הילדים במרכז העשייה ומוכיחה את עצמה כמצליחה מאוד באירופה. בהולנד המשדרים שלו נמצאים באופן קבוע בחמשת המקומות הראשונים מתוך עשרת המשדרים הנצפים ביותר לילדים".
- אתה אורח של מכללת ספיר שנמצאת בפאתי העיר שדרות, בה ילדים חווים על בשרם מציאות מאוד קשה ומורכבת. אתה חושב שהתוכן הטלוויזיוני צריך לספק איזון חיובי גדול במיוחד בנסיבות כאלה?
"זה לא צריך להיות מיוחד, זה צריך להיות נורמלי. אני מסכים שכאן זה צריך להיות עם אימפקט גדול יותר לדחוף את האיזון למקום הנכון. אחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001, מצאנו שילדים רבים לא העזו ללכת לבית-הספר בעצמם. וברור לנו שאנחנו כמבוגרים יכולים להבין את התמונות של המגדלים הנופלים ולהזדהות איתם, והילדים לא. המבוגרים היו הלומים ולא הניחו לנושא, והייתה תחושת פחד בכל מקום, מה שהשפיע על הילדים. לכן זה תמיד עמוק יותר ומורכב ולא ישיר אצל ילדים.
"חשוב לילדים עד גיל 6 לתת את הטוב ביותר, יש להם הרבה מה להציע. אני משוכנע שאנחנו צריכים להתמקד בהם ולא לטעת בהם את הצלקות שלנו מהניסיון שלנו".
סדרה לא שגרתית אחרת שבולט פיתח היא "אדריאן" נושאת הפרסים. הסדרה בת 5 הפרקים מיועדת לילדים עד גיל 6 ועוסקת בהתמודדות של הילד אדריאן עם מות כלבו ספוטי.
לדבר בולט, "התוכנית הפכה לכל-כך מצליחה, עד שאמרתי בואו נכתוב על ה-די.וי.די, 'תוכנית מבדרת על מוות לילדים'. זה לא היה שחור ועצוב. החלטנו שאם זה על מוות, זה צריך להיות על החיים, בחרנו לקבור את הכלב ביער, ובכל פרק הילד הולך לקבר, ואז מתחילים חיי היום-יום הרגילים שלו".
- איך היו התגובות?
"קיבלנו רק תגובות נהדרות, ואנחנו משדרים את זה כל שנה כמה וכמה פעמים, כי זה מדבר ברמה הבסיסית ביותר של הילד ומעורר הזדהות. בפרק השלישי חתול עושה צרכים על הקבר של הכלב, הילד רודף אחרי החתול - זה הופך את זה לחלק מהחיים. אנחנו כמבוגרים נהיה עצובים ימים, ילדים עוברים מיד מרגש לרגש ,וזה נהדר.
"אחד הדברים ששמעתי מהורים שהם חשבו, 'זה נושא מורכב, כדאי שאשב ואראה את הסדרה עם הילדים שלי'. אך אז כשהם ראו איך הילד רואה את זה ונהנה מזה, ראו את אותה סערה מתחוללת בראשו - ההורים השאירו את הילדים לראות לבד. המבוגרים גדלו בגישתם למוות, יחד עם ילדיהם".
פרשת "גאליס": "סרט עם השפעה שלילית לא משנה"
רק באחרונה התפרסמה בישראל פרשה במסגרתה נעצרו 3 נערות בנות 12 בלבד שזממו לבצע פשע בבת כיתתן, ולהסתיר אותו באמצעים שספגו, כך נטען, בהשראת סדרת הלהיט של ערוץ הילדים "גאליס".
"הסדרה 'גאליס' איננה מעודדת בשום צורה התנהגות אלימה", אמרו בערוץ הילדים, "הדבר היחידי אותו ניתן היה להבין מהסדרה הוא שטביעות אצבעות יכולות להפליל, כפי שניתן ללמוד מסדרות רבות אחרות".
בולט מבקש גם הוא לרסן את האחריות שאנחנו נוהגים להטיל על תכני טלוויזיה בגידול ילדינו. "זה עניין של איזון", הוא מסביר, "כשילדים חיים בסביבה מסוכנת גם כך ואחר-כך הם ישבו ויראו טלוויזיה רעה ובעייתית, זה רק יאושש את המצב הקשה של חייהם. אם הבן שלי שחי בסביבה נהדרת יראה כל היום טלוויזיה רעה, זה לא ישפיע עליו.
"מנקודת המבט שלי - לראות סרט עם השפעה שלילית לא ישנה. זה שילוב של תקשורת, בית-ספר, רחוב, מועדונים ובית - וכל אלמנט כזה צריך לאזן את האחר. אם אחד נופל, זה לא אומר שהכול יקרוס".