"אנחנו לא מוכרים כרטיסים, כרטיסים מוכרים באגד. אנחנו מוכרים הימורים, והימורים מוכרים למהמרים". זה פחות או יותר ה"אני מאמין" השיווקי של כ-2,700 זכייני מפעל הפיס, שכאמור אינם מוכרים כרטיסים אלא משווקים חלומות על התעשרות מהירה.
נראה כי הגישה השיווקית האגרסיבית הזו מרחיבה מדי שנה את מעגל המהמרים, ומביאה את מפעל הפיס אל שיאים חדשים, עד כדי כך שמדובר באחד העסקים הכי רווחיים, צומחים ויציבים שיש במדינת ישראל.
ב-8 השנים האחרונות גדלו הכנסות מפעל הפיס בכ-6% בממוצע לשנה, מ-3.6 מיליארד שקל ב-2006 ל-5.8 מיליארד שקל ב-2013. הרווח התפעולי (לפני תשלום מענקים לרשויות המקומיות) למעשה הוכפל מ-780 מיליון שקל ב-2006 ל-1.4 מיליארד שקל ב-2013.
בכל שנה העביר מפעל הפיס זכיות בהיקף של 2-3 מיליארד שקל שהם כ-60% מהכנסותיו, ואת המענקים לרשויות המקומיות הוא הגדיל כמעט פי שלושה: מ-560 מיליון שקל ב-2006 ל-1.5 מיליארד שקל ב-2013. אלה הן תוצאות פנטסטיות העולות לאין שיעור על אלה של הטוטו, שהיקפי פעילותו ורווחיו נמוכים בהרבה (הכנסות של כ-1.9 מיליארד שקל ב 2013).
האיתנות הפיננסית של "הלוטו הישראלי" לא נעלמה מעיני חברת דירוג האשראי S&P מעלות, שלאחרונה דירגה אותו כ-"AA", דירוג המשקף "יכולת גבוהה לעמוד בהתחייבויותיו בהשוואה לחייבים ישראליים אחרים".
מעלות אומרת על מפעל הפיס כי "החברה מציגה לאורך שנים רמת מינוף נמוכה ויחסי כיסוי חוב חזקים, המתבטאים ביחס חוב ל-EBITDA הנמוך מ-1 ויחס מתואם של FFO (תזרים מזומנים מפעילות) לחוב העולה על 100%".
אלה הם יחסים פיננסיים חריגים לטובה, ונראה כי אלמלא חששה מעלות מהתחזקות ההימורים הלא חוקיים באינטרנט (זירת הימורים בה מפעל הפיס מנוע מלהשתתף על-פי חוק), היה תאגיד ההימורים הישראלי יכול לקבל גם את דירוג האשראי המושלם AAA.
כך או כך, את 500 מיליון השקלים שגייס מפעל הפיס בהנפקת אג"ח פרטית במארס 2004 הוא כבר פרע במלואם ב-2013, וזאת על אף שבחלוף השנים התחזקו ההימורים באינטרנט עד מאוד.
מס עקיף על השכבות החלשות
אז מהו סוד ההצלחה של מפעל הפיס, ועל מה נשען דירוג האשראי הגבוה שלו? נראה כי הביצועים הכספיים הפנטסטיים שמציגה החברה הם תוצאת התמכרותו של עם ישראל להימורים. ב-2013 עמדה סך ההוצאה של אזרחי ישראל על הימורים חוקיים (מפעל הפיס והטוטו) על כ-7.7 מיליארד שקל, לעומת 6.9 מיליארד שקל ב-2012.
אבל זהו רק חלק מההוצאה האמיתית. על-פי הערכות של גורמים בענף ההימורים שפורסמו לא אחת, היקף ההימורים הלא חוקיים בישראל הוא גבוה אף יותר, ומגיע למספר הבלתי נתפס של כ-11 מיליארד שקל בשנה, ולכן ההוצאה הכוללת של אזרחי ישראל על הימורים חוקיים ולא חוקיים כאחד היא כ-19 מיליארד שקל בשנה (!). מדובר בסכום המשקף הוצאה לנפש של כ-2,300 שקל בשנה - למעלה מפי שניים ממה שמוציא האזרח הממוצע על חשבון הסלולר שלו.
אז מי הם המכורים להימורים או המהמרים הכבדים בישראל? לפני ימים מספר פרסם העיתון הבריטי "Daily Mail" כתבה לפיה בעל השליטה בחברת פלייטק, הישראלי טדי שגיא, הפך את בריטניה לאומה של מהמרים. העיתון הכתיר את שגיא כ"מלך מכונות ההימורים", וקבע כי "הוא אינו צריך להיות גאה בכך שעשה את הונו באמצעות ניצול של האנשים העניים ביותר במדינה" המזרימים מיליארדי ליש"ט למכונות הידועות בכינוי "הקוקאין והקראק של עולם ההימורים".
אלא ששגיא הוא רק חלק מתופעה עולמית רחבה. לפני שנים רבות השתתפתי בסיור אנליסטים בקזינו לוטראקי שביוון הנמצא בבעלות ישראלית, ונחשב אז לסיפור של הצלחה עסקית גדולה. "זאת ממש מחלה", חכך מנהל הקזינו במקום את ידיו בהנאה, והסביר לאנליסטים כי מי שעומד מאחורי ההצלחה המסחררת של הקזינו אינם אנשי המעמד הגבוה או מיליונרים כבדים שיכולים להרשות לעצמם להשאיר על השולחן סכומים נכבדים מדי ערב, אלא אנשים מהמעמד הבינוני והנמוך, המוכנים למשכן את עתידם הכלכלי תמורת סיכוי של אחד למיליון להפוך לעשירים בן לילה.
נראה כי אצל חלקים נרחבים מהאוכלוסייה בישראל מתקיים מצב דומה, והסוד הידוע בקרב 2,700 זכייני מפעל הפיס הוא שביום חלוקת קצבאות הביטוח הלאומי מזנקות המכירות של כרטיסי החיש גד במאות אחוזים.
אז נכון שכספי הטוטו והלוטו משמשים למטרה חיובית של בניית מוסדות חינוך וקהילה, אך צריך לזכור כי מי שמממן זאת הם בעיקר בני המעמד הנמוך והבינוני, המוכנים מרצונם החופשי לשלם מדי שנה מס עקיף ואפילו לשקוע בחובות תמורת סיכוי קלוש של פחות מאחד למיליון להתעשר.
