"אבא החביא כסף מזומן, מחשש שנצטרך לברוח"
שם: יעקב מרדינגר (57)
תפקיד: יו"ר ובעלים של חברת חפצי היודאיקה "הצורפים"
- מהו זיכרון הילדות הבולט שיש לך כבן לניצולי שואה?
"אבא הכי פחד משוטרים, מעורכי דין ומכל מה שקשור לשלטונות. בבית שלנו אסור היה לזרוק אוכל, ואבא תמיד החביא כסף במזומן, כאילו חשש לקבל הודעה שצריך לברוח. בנוסף, הוא האמין בזה שלא צריך לבלוט בשום מקום, לא ברכב חדש ולא בביגוד. הוא ברח מרומניה עם הוריו יום לפני פלישת הגרמנים. כל לילה הם הלכו 30 ק"מ וביום התחבאו. סבא נפטר בדרך מרעב וקור, ואבא קבר אותו והמשיך עד רוסיה. שם הוא נשלח למחנה עבודה בסיביר ומשם לצבא הרוסי. בשנת 1947 עלה לישראל. הבריטים תפסו את האנייה, והוא נשלח למחנה פליטים בקפריסין למשך שנתיים, ורק ב-1949 שב ארצה".
- איך אתה מעביר את זיכרון השואה לילדיך ולסביבתך?
"אני מספר המון סיפורים על אבא. מנהל שיחות על זה ששום דבר לא מובן מאליו, ושהמדינה היא הגב שלנו".
- הרקע הזה משפיע על פעילותך העסקית?
"להיות בן לניצולי שואה העניק לי את הרצון להקים מפעל בארץ ולנטוע שורשים עמוקים פה. גם הכנסתי את החתן שלי לחברה, כדי להחזיר את בתי לשוב להתגורר בישראל".
"אבי יותר פתוח עם הנכדים ביחס לשואה"
שם: אילן גרינבוים (54)
תפקיד: מנכ"ל יבואנית מכשירי הסלולר יורוקום
- מהו זיכרון הילדות הבולט שיש לך כבן לניצולי שואה?
"אבי סירב באופן מובהק לספר לנו מחוויותיו הקשות משם, ובעצם רק בשנים האחרונות החל להיפתח. היום הוא בן 90 ורק לפני שנה סיפר לי כיצד ניצל. אבי היה במספר מחנות עבודה באזור הגבול הפולני-גרמני וניצל בעיקר בגלל אחותו, שהייתה מנהלת המטבח במחנה והגניבה לו אוכל, אחרי ששקל כבר 40 קילו והיה שלד מהלך".
- איך אתה מעביר הלאה את זיכרון השואה לילדיך ולסביבתך?
"בשנים האחרונות אבי הוא זה שנפתח בנושא עם ילדיי - נכדיו. הוא הרבה יותר פתוח איתם, והוא נוהג היום לספר סיפורים מתקופת השואה. בעיקר עם בתי הקטנה, בת ה-14, שהחלה לתעד חלקים מהסיפורים בווידיאו".
- הרקע הזה משפיע על פעילותך העסקית?
"בחיי היומיום שלי ובפן הניהולי אין השפעה או קשר לעובדה שאבי הוא ניצול שואה. אולם, זה בהחלט חידד את התובנות שלי ששום דבר אינו מובן מאליו, ושהחיים בהחלט יכולים לקבל תפניות מהירות שמעולם לא חשבת עליהן".
"זיכרון בולט מילדותי הוא שלא מדברים על השואה בבית"
שם: שוקי אברמוביץ' (53)
תפקיד: נשיא ATRADE מקבוצת AVA הבינלאומית, העוסקת במסחר מט"ח, סחורות ומדדים
- מהו זיכרון הילדות הבולט שיש לך כבן לניצולי שואה?
"הזיכרון הבולט מילדותי הוא שלא מדברים על השואה בבית. אבי, שגדל בליטא והיה בגטו בקובנה ולאחר מכן במחנה ההשמדה אושוויץ, איבד את כל משפחתו בשואה ושרד לבדו, כבחור צעיר, את הגטו ואת מחנה הריכוז. הוא לא סיפר ולו סיפור אחד על שעבר עליו, וזאת מתוך תפיסת עולם של דאגה לילדיו ורצון לעטוף אותנו בחום. לימים, בשנותיו האחרונות, כאשר כל הילדים בגרו, הוא התחיל לספר לנו חלק קטן מהטראומות שעברו עליו".
- איך אתה מעביר את זיכרון השואה לילדיך ולסביבתך?
"אנחנו מקפידים להזכיר במשפחתנו את סיפורי השואה שלנו ושל משפחות אחרות. שלושת ילדיי גם נטלו חלק במסעות של 'מצעד החיים', והם פעילים בהנצחת השואה במסגרות שונות. בפסח האחרון הם היו בין המארגנים של ליל סדר שנערך לניצולי שואה גלמודים. מעבר לכך, המסקנות שנגזרות כ'לקחי השואה', בדבר הצורך במדינה ציונית חזקה, מתבטאים בתפיסת עולמם של ילדיי ובשירותם הצבאי".
- הרקע הזה משפיע על פעילותך העסקית?
"הדאגה שמא יפרוץ משבר או יהיה אסון שיגרום לנזק בלתי הפיך, גורמת לי להפעיל מדיניות של פיזור סיכונים".
"ספגנו את הרצון של ההורים לאחות את השברים"
שם: שלמה זיגרייך (61)
תפקיד: מנכ"ל ומבעלי חברת מילניום מרקטינג, יבואנית כלי בית, בהם ארקוסטיל
- מהו זיכרון הילדות הבולט שיש לך כבן לניצולי שואה?
"בילדות, ההורים לא סיפרו לנו על זוועות השואה. אמי רחל, ילידת ליטא, הייתה בגטו קובנה, ואבי יעקב, יליד פולין, לחם בצבא הפולני ונפל בשבי הגרמנים פעמיים, והועבר למחנות עבודה בגרמניה".
- איך אתה מעביר הלאה את זיכרון השואה לילדיך ולסביבתך?
"כשהייתי בכיתה ו' המורה הטילה עליי לראיין ניצול שואה. אני כמובן בחרתי לראיין את אמי. בכתב-ידה היא כתבה לי חיבור על זיכרונותיה ממלחמת העולם השנייה. הגשתי את החיבור כמו שהוא. המורה התפעלה מהסיפור, שאותו הקראתי בטקס יום השואה של בית-הספר. מאז ועד היום, בכל יום שואה אנחנו מקריאים את החיבור שאימא כתבה ואשר מונח במגירה לצד מיטתי. בכל פעם שאני פותח את המגירה אני רואה אותו ונזכר מאיפה באנו.
"כשעודד, בני היחיד, היה בכיתה ו', הטילו עליו לקראת יום השואה משימה זהה. נתתי לו את החיבור של אימא, שנתלה בתערוכה בבית-ספרו. הזמינו אותי להקריא את החיבור בפני כל בית-הספר. ממש סגירת מעגל. במסע של עודד לפולין בכיתה י"א הוא נשא עמו את החיבור של סבתא, שאותה לא הכיר, במקום שבו הושמדו הסבים והסבתות שלו, דודיי ובני דודיי. זה סימל בעיניי את הנצחיות של העם שלנו ואת ההמשכיות שאנו מצווים לה".
- הרקע הזה משפיע על פעילותך העסקית?
"ספגנו בבית את הרצון של ההורים לאחות את השברים ולהחזיר עטרה ליושנה. לכן, למרות שאני בהשכלתי מהנדס אזרחי, ראיתי חשיבות, מעבר לפן העסקי, להמשיך את המסורת המשפחתית שסבי ז"ל התחיל בה כסוחר ושמפעל חייו הוכחד בזמן השואה על-ידי הנאצים ועושי דברם. זכינו, אני ואחי דני, להמשיך בדרך של סבא שלנו ושל אבא, שמאז שעלה לישראל בערו בעצמותיו הערכים שעליהם חונך, ואת אותה בערה, הוא הצליח להעביר לנו, ואנחנו מצליחים להעביר את העסק לדור רביעי. חוץ מזה, המוטו שלנו הוא מי שלא זוכר את העבר של עמו ושל משפחתו - לא יהיה לו עתיד. ומתוך זיכרון העבר, נבנה עתיד טוב יותר".
"כשהתעניינתי, אבי היה פורץ בבכי, אז ויתרתי"
שם: עדינה חכם (59)
תפקיד: מנכ"לית חברת תיווך הנדל"ן אנגלו סכסון
- מהו זיכרון הילדות הבולט שיש לך כבת לניצולי שואה?
"לאכול הכול. לא משנה אם זה בריא או לא: שוקולד, שמנת, עוף. העיקר לא להשאיר כלום בצלחת. הוריי, ילידי יוגוסלביה שנשלחו לאושוויץ, נהגו בטקטיקה של לא מדברים על השואה. יום השואה היה יום קשה עבורם, אבל בבית לא דיברו על זה. תמיד הייתי בטוחה שאני קרויה על שם אחותו של אבי שנספתה בשואה. רק לפני 3 שנים גיליתי שאני קרויה על שם אמו.
"תמיד קינאתי בחברים שאצלם בבית מדברים על העבר ועל שורשי המשפחה, ורק אצלנו תמיד ריחף סימן שאלה. גם כשהתעניינתי, אבי היה פורץ בבכי, אז הייתי מוותרת. אני זוכרת שלפני כ-20 שנה, לאבי הייתה תקופה שהוא היה מריח את המשרפות. הוא היה בטוח שהוא מריח גופות שרופות, למרות שאנחנו לא הרחנו כלום. פתאום סתם כך החל להציק לו הריח, ולא הבנו ממה ולמה".
- איך את מעבירה את זיכרון השואה לילדיך ולסביבתך?
"יש לי 4 בנות, שבתיכון נסעו במשלחת לפולין. הן שאלו את הסבים ששיתפו איתן פעולה והסכימו לספר להן. הם בעצם גילו להן יותר ממה שגילו לי כילדה. אני לא מסוגלת לראות סרטי שואה שמקרינים ביום השואה, זה מאוד קשה לי, אבל בנותיי כן ישבו לראות".
- הרקע הזה משפיע על פעילותך העסקית?
"יש משהו הישרדותי באישיות של ילדים לניצולי שואה, אבל זה לא מקום טוב להיות בו ולא תכונה טובה בחיים ובעסקים".
