מי שומר על האינטרס הציבורי?
תובענות ייצוגיות הן הדרך של המשפט האזרחי לתמרץ חברות שלא לעשות עוול לקבוצה גדולה של צרכנים, באמצעות הענקת כלי לתובע לתבוע את נזקם של כלל הנפגעים מהתנהלות החברה.
האינטרס הציבורי אמור להישמר על-ידי התובעים, אולם במקרים רבים נדרש היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בהליך ולשמור בעצמו על האינטרס הציבורי. כך קורה במצב שבו הצדדים מגבשים הסדר פשרה, שבדרך-כלל מעניק פיצוי נדיב במיוחד לתובע הספציפי ולעורכי דינו, תוך קיפוח יתר חברי קבוצת התובעים.
במקרים הללו זהו תפקידו של היועץ המשפטי לשמור על האינטרס הציבורי ולהביע את התנגדותו להסדר הפשרה. בתי המשפט אינם נוטים לאשר הסדרי פשרה שהיועץ המשפטי מתנגד להם. ובצדק. מדוע שייקחו על עצמם לפעול במוצהר בניגוד לאינטרס הציבורי, ולטובת גורם אחד בלבד שהתעשר מעבר לראוי?
אמנם, חלוקת הפיצויים בתובענות ייצוגיות צריכה לשקף תגמול לתובע שנטל יוזמה ותבע, במטרה לתמרץ תובעים ייצוגיים גם בעתיד, אך התובענות הייצוגיות אינן אמורות להפוך לקרדום להתעשרות מהירה ליזמי משפט זריזים.
זירה מקבילה של אינטרסים פועלת בתחום אחר לגמרי של עולם המשפט - העתירות לבג"ץ. מדובר בעיקר בעתירות פרטיות של אזרחים שנפגעו מהתנהלות רשות ממלכתית, או פלסטינים או מהגרי עבודה המבקשים לעמוד על זכויות האדם שלהם.
עתירות לבג"ץ מוגשות לאחר "מיצוי הליכים" מול המדינה, שפירושן שהטענות כבר נטענו לפני הגשת העתירה, ונתקלו בקיר אטום.
והנה, הפלא ופלא, בחלק ניכר מהעתירות הללו, לאחר דיון בבג"ץ - אולי לאחר שפרקליטי המדינה קולטים את הרוח הנושבת מכיוון השופטים - נפתר עניינו של העותר הספציפי. אלא שבמצב זה נוהגים שופטי בג"ץ למחוק את העתירות, "משהעניין מוצה".
זוהי מדיניות שגויה מצד בג"ץ. מצב שבו הפרקליטות מסכימה לתקן את הפגמים בהתנהלות הרשות המינהלית במהלך חיי העתירה, במטרה להימנע מפסק דין שבו יינתן צו מוחלט נגדה, הוא מצב מקביל להסדר פשרה של נתבע ייצוגי, המסכים לשלם אתנן לתובע הספציפי ולבא-כוחו, כדי להימנע מחיוב בתשלום כבד לכלל הנפגעים בקבוצה.
אלא שבתחום התביעות הייצוגיות נדרשים נציגי היועץ המשפטי לממשלה להיכנס לתמונה ולהגן על האינטרס הציבורי מפניהם של שני צדדים שהאינטרסים הפרטיים שלהם הצטלבו. בתחום הבג"צים נציגי היועץ הם אלה שמנסים לגנוב סוסים.
מי שנדרש למלא את תפקיד המבוגר האחראי ולהגן על האינטרס הציבורי במצב כזה הם שופטי בג"ץ. לפרקליטות יש לעתים אינטרס חזק לפתור את בעייתו של העותר הפרטי, כדי להימנע מפסק דין תקדימי בבג"ץ, שיהיו לו השלכות רוחב שיחייבו את המדינה לנהוג באותו אופן בכל המקרים הדומים בעתיד.
לבג"ץ אסור לתת יד לשיטה הזו. כמו כל בעל דין בבית המשפט, גם הפרקליטות צריכה "לשלם מחיר" בעבור הימנעותה מלעשות את הדבר הנכון לפני הגעתה לבית המשפט. בפרט שאותו "מחיר" הוא בסופו של דבר הדבר הנכון, אפילו לשיטת המדינה.
מדיניות בג"ץ להסכים למחיקת עתירות עם תיקון הליקוי, במקום לתת פסק דין נגד המדינה, מהווה גם תמריץ שלילי עבור המדינה להסכים לפשרות עם העותרים בטרם קבלת רמז שיפוטי. שהרי אם אין שום מחיר להצגת עמדה קשוחה, מדוע להתפשר?
עם זאת, ניתן כמובן לטעון שמתן פסק דין נגד המדינה, כשהיא פועלת לתיקון הליקוי, יהווה תמריץ שלילי עבורה לעשות זאת, ויגרום לה להעדיף לקבלת פסק דין נגדה בכל מקרה.
הפתרון לכך איננו בהימנעות ממתן פסק דין נגד המדינה כשמתברר שהעתירה מוצדקת, אלא בהטלת הוצאות על המדינה, במקרים שבהם היא מעדיפה להיאבק עד תום בבג"ץ, במקום לתקן מיוזמתה.
השאלה מי בעצם מייצג את האינטרס הציבורי תקפה בסוגים שונים של הליכי משפט, והתשובה לה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות. ואולם בתוך המשוואה מרובת-המשתנים הזו נותר תמיד קבוע אחד, שאינו אמור להשתנות לעולם, ואלה השופטים. מן הראוי שיזכרו את תפקידם זה גם אל מול אנשי מחלקת הבג"צים בפרקליטות, על אף הכבוד האוטומטי שהם נוהגים לתת לפרקליטים הבאים לטעון בשם הממלכה.
