"מעולם לא היה רף ענישה כזה בעבירות אלה" - כך טען אתמול (ב') סנגורו של אביגדור קלנר, עו"ד איתן מעוז. טענה זו כיכבה גם בטיעונים לעונש של שאר סנגורי המורשעים בפרשת הולילנד. השאלה היא לאיזו מסקנה אמור השופט להגיע מטיעון זה.
האם הוא אמור לראות עצמו כבול בגזרי דין קודמים? התשובה כלולה בשאלה מה השגנו עם רף הענישה שהיה קיים בעבר? האם עבירות השוחד פחתו? האם הם הרתיעו משחדים ומשוחדים? משפט הולילנד מספק את התשובה השלילית לשאלות אלה.
פער בלתי ראוי
מכאן קצרה הדרך למסקנה הממש מתבקשת, שמה שהיה - אסור שימשיך להתקיים. כל שופט שעסק אי-פעם בתיק שוחד גינה בכל פה את התופעה, אבל אין ערך רב להגדרת עבירת השוחד כ"נוראה" וכ"סרטן", מבלי לגבות אמירות אלה בעונשים המתאימים להן. אחרת נוצר מה שקרוי בפסיכולוגיה "מסר כפול".
מצד אחד, נורא חמור; מצד שני, לא כל-כך. אין כמו המסר הכפול כדי לבלבל את כולם. את הציבור, את מערכת המשפט, את התובעים ואת הסנגורים. הכי גרוע הוא המסר לעבריינים. אם כבר אתה עובר על החוק - כדאי לך לנסות בגדול, כי ממילא ההבדל בעונש לא יהיה משמעותי.
האם שופט מזן אחר?
לפחות דבר אחד הוכיח השופט דוד רוזן במשפט הולילנד: הוא לא פראייר. טענות מופרכות לא עוברות אותו, בניגוד לשופטים לא מעטים אחרים. אבל במקביל יוצר רוזן את הרושם שהוא מקפיד לא לפרוץ יותר מדי את הגבולות המקובלים. נראה שכאשר הוא כותב את פסק הדין, הוא מעביר אותו תחת המיקרוסקופ של הערעור עליו.
הוא משתדל לא לפסוק שום דבר, כך נראה, ששופטי הערעור אינם יכולים לחיות אתו. וזה בסדר. זה לא רק חכם, זה גם חשוב. תמיד עדיף שהרשעתו ועונשו של מורשע יינתנו ישירות מטעם בית המשפט שבפניו נדון עניינו בצורה ישירה.
הדוגמה שיכתיב רוזן
מעניין, מרתק אפילו, כיצד ינהג רוזן במקרה זה. הרבה תקדימים יש בפרשה זו, גם משפטיים וגם אישיים. המורשעים הם אנשי צמרת, ובראשם כמובן ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. מה עושים לגביהם?
יש שופטים המקלים בעונש בנימוק שהמורשעים הרמים כבר שילמו מחיר כבד. כמו, למשל, אובדן ראשות הממשלה והעתיד הפוליטי בכלל. הדעה הנגדית אומרת שאדרבא, מדובר באנשים שהיו אמורים להוות דוגמה, ולכן צריך להחמיר עימם.
מה נכון יותר? ובכן, כך: אם לאחר עשרות שנות קיום המדינה עדיין מובאים אנשי שררה ושלטון אל בית המשפט, כנראה שצריך להחמיר בעונשים. הם עצמם אמנם לא שימשו דוגמה בהתנהגותם, לכן בית המשפט צריך לעשות זאת במסגרת הענשתם. במיוחד שבגלל חשיבות המשפט הזה, כל מה שייקבע בו ישמש תקדים.